דרך כל זוג – לחופה

הצגת "ארשין מל אלן" – ב"תיאטרון האופרטה"

את מקומה של האופרטה, התיאטרון המוסיקאלי של סוף המאה שעברה והשליש הראשון של המאה הנוכחית, כבש בסערה המיוזיקל, המצטיין – במיטב גילויו – בהישגים אומנותיים מרשימים, אם לא במיוחד מבחינת התוכן, הרי מכל מקום מבחינת הצורה והאפקטים הבימתיים.

אולם האופרטה איננה מפנה את מקומה בנקל. היא מוסיפה להתקיים ומוסיפה למשוך קהל – גם בישראל, כפי שמוכיח קיומו הרצוף של "תיאטרון האופרטה", המעלה בימים אלה את "ארשין מל-אלן".

"ארשין מל-אלן" – או, אם תרצו, "אהבה קווקאזית" – הוא קומדיה מוסיקאלית תמימה של מחבר רוסי, ו. חג'יבקוב. העלילה עשויה במתכונת השגרתית הידועה: הוא מחפש את היא, היא מחפשת את הוא – ולבסוף עומדים ארבעה זוגות, צעירים וגם קשישים, תחת אפריון החופה. אך עד שמגיעים לסף הסוף הנכסף, יש שרשרת של הסתבכויות והתחפשויות תמימות, רעדת-לב של נפשות תמות ואוהבות, תחבולות-ערמה של דודים ודודות שופעי מרץ – ושירים ופזמונים וריקודים.

אלי רובינשטיין עיבד את המנגינות המקוריות, שעדיין מורגש בהן שריד ניחוחו של פולקלור, בסגנון מעורב של ג'אז, אופרה ואופרטה מרכז-אירופית. אברהם מור צייר תפאורה, הצורבת את העין בפרימיטיביות שלה. מיא ארבטובה, לעומת זאת, העלתה ככוריאוגראפית כמה קטעי ריקוד נאים, כשבצוות הקטן שלה בולטים יגאל ברדיצ'בסקי ומרים פסקלסקי.

מבין השחקנים, הוכיח את עצמו יוסף גולנד כשחקן-בדרן-קומיקן אופרטאי מובהק, אם כי חבל, שהוא הודרך על-ידי הבמאי יוסף גולנד. דומני, כי העסקת במאי מקצועי ובעל ניסיון היתה לטובת ההצגה ולטובת… גולנד כאחד. רחל אטאס היא שחקנית וזמרת שופעת טמפרמנט וחיות, הראויה לתעסוקה רבה יותר על במת הבידור המוסיקאלי הישראלי.

אכן, סגנון האופרטה הוא סגנון שהתיישן, אך נראה, כי אותו קהל, אשר "התיישן" יחד עמו בעשרות השנים האחרונות, מוכן עדיין ללכת אל סוג בידור זה של צחוק ודמע תמים.