דרכי הטפה ואגדה

"תן החכם" ללסינג – בתיאטרון "הבימה".

המחזאי וחוקר האמנות והדראמה מן המאה ה-18 גטהולד אפרים לסינג הפרוטסטאנטי, תופס מקום נכבד בשורה עשירה של גדולי הרוח הגרמניים, ומחזהו "נתן נחכם" מוצג על הבמות הגרמניות כמעט ללא הפסק זה כ-150 שנה.

טוב שהגרמנים מציגים את "נתן החכם". ראשית, משום שיוצרו לסינג, הוא אחד האישים החדשנים והמבריקים בתולדות הספרות והדראמה של גרמניה; ושנית, מפני ש"נתן החכם" הינו הטפה לסובלנות, בלשון הדראמה – והגרמנים זקוקים לא פעם להטפה מסוג זה.

יש הצדקה להצגת "נתן החכם"  גם בישראל, ושוב משני טעמים: ראשית, מי אם לא תיאטרון ישראלי יאסוף מן הפזורה אותה יצירה לא-עברית וגם לא-יהודית, הנוגעת בתימאטיקה שלה ליהדות? ושנית, מפני שגם לנו, בישראל רבת העמים והעדות לא יזיק לשמוע לקח בענייני סובלנות.

משמע, צריך לעשות. והשאלה היא רק – איך.

יצירה "ניצחית" עתיקה אין להציג בזמננו – אנו כפשוטה, אלא על-פי תפיסה רעיונית וצורנית מסויימת, המגשרת בין התקופה ההיא לבין ימינו. אך יש יוצרים – כמו שקספיר – המעלים לפנינו דמויות בשר-ודם, הפועלות לפי דחף פסיכולוגי והיסטורי, ועל-כן נקל לנו להבינן. אולם לסינג ב"נתן החכם" מעלה דמויות, שאינן אלא התגלמות של רעיונות, ואף מהלך העלילה מודרך אך ורק על-ידי כוונותיו הרעיוניות של המחבר – וזאת אין להגיש לצופה בלא מסגרת.

הבמאי פיטר פריי ניגש להעלאת המחזה הזה עם תפיסת מסגרת, הנראית לי. הוא ביקש להעלות את העלילה התמימה, שבה נפגשים בני שלוש הדתות, מסתבכים ולבסוף מוצאים מוצא – במסגרת של אגדה מזרחית, המתרחשת בירושלים של סוף ימי הביניים.

אולם הכוונה לא עלתה יפה בביצוע. כבר עם פתיחת המסך הרסו התפאורות של אנטול גורביץ' כל אשלייה של מסגרת אגדית. היתה זו תפאורה של ריבוי עצמים, המתחלפים על גבי במה מסתובבת, בלא אחדות ואיזון ובערבוב צורמני של סגנונות (שלעומתם בלט היופי של האריגים, שמהם הוכנו התלבושות).  על התפאורה נוספו צלילי פתיחה מזרחיים – שעוררו רק אסוציאציות של בית קפה ברחוב ערבי.

אחת הסכנות האורבות לאגדה היא – גלישה לאופרטה. וזה מה שקרה לפרקים בהצגה זו – כמו למשל כאשר פינקל דיבר במיבטא כביכול מזרחי – תימני, ושוב ושוב קרא "לא" באל"ף פתוחה ובהיגוי גרוני, תוך תנועת ביטול של שתי הידיים לצדדין. הרצינות וכובד הראש, שבהם הותרה הפקעת העלילתית של היחסים בין גיבורי העלילה, – קרובי משפחה = קורעת את חוטי האגדה והמסתורין שנטוו ומותירה במקומם גיחוך בלבד.

את דמותו של נתן החכם גילם שמעון פינקל, באיפוק ובהצנע לכת, אך ה"התמזרחות" המיותרת לא היתה לטובה. אלכסנדר פלג, בתפקיד הצלבן, הציג מסיכה נוקשה באופן חדגוני. יהודה אפרוני, בתפקיד השולטן, שיווה נוי למעט החומר הדרמאטי שניתן לו על-ידי המחבר. גאולה נוני – שופעת חן מזרחי. אילן תורן גילם את הדרוויש בריאליזם עז מדי.

בייתר התפקידים הופיעו – ברוך דוד, כנזיר; ארי קוטאי, כפאטריאך; סוניה שפטל, כאומנת; ותקווה מור, כאחות השולטן.

להפוך את החזיון הדידקטי – התמים "נתן החכם" להצגה שתעורר עניין גם בימינו – אכן, זאת "חכמה", שלא עלתה בידי "הבימה".