"האב" מאת אוגוסט סטינגברג, מסוללי הדרך של תיאטרון המאה שלנו, מוצג בתיאטרון חיפה – בהצגה נאה, לפרקים אף מרשימה, המתרכזת בצד הפסיכולוגי של העלילה והופכת טרגדיה בעלת משמעות פילוסופית לטרגדיה במסגרת משפחתית.
תזוזת המשמעות הזאת נעשתה תוך ידיעה ברורה ובכוונה תחילה על ידי הבמאי האורח יוליוס גלנר, אמן מנוסה, המיטיב להוליך בתבונה ובטוב טעם את הדמויות והעלילה על קרשי הבמה. כפי שמסביר מר גלנר, הוא החליט לקרב את הדמויות של סטרינדברג לתקופתנו, והוא עשה זאת על ידי הצגתו באור דו-צדדי – כלומר, על ידי הדגשת משפטים בטקסט, המבהירים שבכל אדם ואדם יש צד לטובה וצד לרעה. כתוצאה מן הגישה הזאת אנו מקבלים בהצגה הזאת דמויות יותר מאוזנות ועלילה יותר מאוזנת מאילו שלהן התכוון סטרינדברג, אשר הפריד הפרדה קיצונית בין עולם הגבר לבין עולם האישה, ואשר הציג זה מול זה את מחנה הגברים – בני אדם החושבים, הפועלים לפי תבונה ויוצרים – ואת מחנה הנשים, בנות אדם הפועלות על פי רגשות ויצרים שטניים, המוליכים לחורבן והרס.
בהדרכתו של הבמאי, שהייתה מכוונת כל-כולה לאיזון, הוצגה לפנינו גם רמת משחק מאוזנת ונאותה. אם כי לא זכינו לראות בהצגה מבצעי משחק מזהירים, שהינן אפשריים כאן, הלם המשחק יפה את הלך הרוח הכללי שהוענק להצגה וביטא את מגמותיו.
ראויים לשבח מגלמי שלוש הדמויות הראשיות:
נתן מייזלר, בדמות האב, היה תחילה בלתי-ברור כלשהו, אולם עם מהלך ההצגה נתגבשה ונתחזקה הדמות בהדרגה עד לשיאי הטירוף שנכפה עליו.
אלישבע מיכאלי, בדמות אשתו התככנית, המובילה אותו בתכסיסיה שאולה, נקטה בקו של משחק קשוח וצונן שהובלט עוד יותר על-ידי רגעי העמדת פנים של כנות והתרגשות.
הדמות הבולטת השלישית הייתה האומנת, בגילומה של פאני לוביץ'. בשתי המערכות הראשונות לא חרגה התדמות הזאת ממסגרת מסוגננת של זקנה שגרתית גונחת, אולם במערכה השלישית היא התעלתה לשיא, בעת שעליה להשלות את הקפיטן, ותוך דברי פיוסין להלביש לו את כותונת-הכפייה.
מול שלושת הדמויות הראשיות הללו, צר היה לראות בחיוורונן של שלוש דמויות משניות, אבל חשובות למדי: גיורא שמאי, בתפקיד הכומר, יעל אביב, בתפקיד הבת וניסים זוהר בתפקיד הרופא.
על רקע תפאורתו של יוסף קארל, העשויה בנוי קודר, הולם את אווירת ההתרחשות מציג תיאטרון חיפה גרסה "מרוככת" של יצירת הקלאסיקון המודרני, שמן הראוי וגם מן הנועם – לחזות בה.