האורחת חיפשה אב לתינוק שטרם נולד

הצגת "במעגל הנישואין" – ב"תיאטרון משה הלוי"

אין זה חטא להתבדח. ובפרט על נושא הגורם דווקא ייסורים לא מעטים לאנשים רבים – נושא הנישואין. כך גרם המחזאי האמריקני לסלי סטיבנס, בשעה שכתב את הקומדיה "במעגל הנישואין".

כדי להעלות את הנושא העדין והחלקלק לרמה תרבותית, ביסס אותו המחזאי על שני בני-זוג שהם פרופסורים. הוא מרצה לאנתרופולוגיה; היא מרצה ליחסי משפחה. כדי למנוע את השעמום המסחרר, שעלול להיווצר בגבהים האקדמאיים, הציב המחבר בנקודה השלישית במשולש אורחת שבדית צעירה, משופעת במקסמי גוף וחסרת מעצורי מוסר, שבפיה בקשה צנועה: לזכות בתינוק, בעזרתו הפעילה והנדיבה של הפרופסור-הגאון, תינוק שבו יתמזגו אל-נכון סגולות האינטלקט של האב עם סגולות הוונוס של האם.

הפרופסור, הנשוי זה חצי יובל שנים, הוא מצד אחד מונונמיסט בהכרה, אבל מצד שני גבר שהרפלקסים שלו טרם נתקהו: ואילו רעייתו, הפרופסורית, יודעת כי לפעמים משיגה האישה את התוצאה המבוקשת דווקא על-ידי התרת הרצועה, בה כבול אליה אישה, כך נוצר מחזה קליל, ללא יומרות, המהלך על חבל דק בין סאטירה חברתית לבין הומורסקה פיקאנטית – מחזה שזכה להצלחה בברודווי ואף שימש יסוד לסרט הוליבודי.

בגלל המיטען ה"עדין" של המחזה, שכפשע בינו לבין וולגאריות, וכן בגלל מיעוט השחקנים המשתתפים בו – ארבעה בלבד – נתון גורלה של הצגה זו בראש-ובראשונה בידי השחקנים. בשטח זה הנחילה ההצגה הישראלית לצופים אכזבה רבה.

אין בדעתנו להשוות את אלכסנדר יהלומי עם שארל בואייה או עם ג'יימס מייסון (בהצגה ובסרט האמריקניים), או את לאה דגנית עם קלדט וקלבר או עם סיוזן הייוורד. אך אפילו אם דרישותינו לגבי המחזה הלא-צנוע יהיו צנועות ביותר, לא נוכל שלא לעמוד בצער על ההיגוי הצורמני של שני שחקנים אלה, ממורשת רוסיה מכאן וממורשת פולין מכאן. יהלומי לא התעלה כלל לרמת משחק, אלא נשאר ברמת תפקידו המסורתי משנים כקונספראנסיה, כשהוא נוחל את עיקר הצלחותיו עם הקהל. לאה דגנית, בתפקיד האישה הנבונה עד כדי כיבוש היצר, היתה פאתטית ללא-צורך, תוך חריגה ממדי הדמות.

מסירת דמות ה"חתיכה" השבדית הצעירונת לידי שושנה רביד היתה המישגה השלישי של הבימאי בתחום חלוקת התפקידים – אולם, גב' רביד היתה היחידה בהצגה זו, שבכוח יידע ורוטינה של שחקנית מנוסה ומוכשרת, וכן בזכות הופעה חיצונית נאה, הצליחה "להתלבש" על תפקידה העומד בסימן מיעוט-של לבוש.

הופעתו המחוספסת של פסח גוטמארק, בתפקיד "פרופסור בלשן", היתה המישגה האחרון בחלוקת תפקידי המחזה הזה. שתפקידים ושחקנים נוספים אין בו.

הבמאי משה הלוי הוליך עלילה פיקאנטית זו בגבולות הטעם במיקצב משביע-רצון, תרגומו העיברי של יאיר בורלא היה חסר או שובבות – אותם סממנים, שהינם יסוד הכרחי בכל קומדיה פסבדו-אינטלקטואלית שכזאת. התפאורה של ג'ניה ברגר היתה יובשנית.

אך נראה, כי כוחו של הטקסט – ובעיקר משמעותו העוקצנית ה"בוערת" לגבי כל אדם, אשר בן-זוג או "זוגה" מלווים אותו בחייו – גבר לפרקים, בעיני קהל לא-אנין-דעת ביותר, על מגרעות ההצגה. יעיד על כך אותו גבר קשיש, שישב שורה אחת מאחורי ואל חדל לגנוח ….. ברוב עונג: "אהה!..  ……… אוהו!.."