האנטי-הגיון אינו צריך פירוש

"מסיבת יום הולדת" מאת הארולד פינטר – בתיאטרון הקאמרי.

–

הנפלא במחזה המצויין הזה של הארולד פינטר, מטובי מחזאי "תיאטרון האבסורד" האנגלי, הוא, שאתה יכול לפרשו באופנים רבים-גם-שונים. המרגיז במחזה זה הוא, ששום פירוש אינו עומד במבחן ההגיון העקיב. המוזר במחזה זה הוא, שלמרות האנטי-הגיון שלו, שופע מחזה זה אמת-חיים שאין מיפלט הימנה. המסעיר במחזה זה הוא, שהוא מהלך על חבל דק, שבקצהו אחד קומדיה וקצהו השני טרגדיה, שכיוונו האחד ריאליזם של-כיור-המטבח וקצהו השני סוריאליזם מסחרר – והוא טוען בך מיטען של חומר-נפץ רגשי, שמנגנון החשיבה שלנו אינו מתאים לפי חוק מנגנון הגירוי שלו.

פנסיון בעיר-חוף אנגלית מוחזק על ידי מג, אישה ליכלוכית מוזנחת אבל אימהית, ועל ידי בעלה, פיטי, שתקן מטומטם-במקצת, סדרן של כסאות נוח בשפת הים. זה כשנה מתגורר אצלם, בלי לשלם, אורח יחיד, סטנלי, גבר צעיר, עצלן ובטלן, אדיש וקונטרן, שמג משפיעה עליו אהבה של אם וכמעט מאהבת. בעברון המעורפל של סטנלי יש איזה סיפור על קונצרט שערך בפסנתר, אך אחרי כן התנכלו להמשך הקאריירה שלו – והוא מוצא אצל מג מקלט מזוהם מפני העולם העויין. למלון-מלונה זה מגיעים מאי-שם ללינה שני זרים מסתורייים – גולדברג, יהודי השופע חינחון מזוייף וחכמות חיים נדושות; ועושה מיצוותו, מק-קן, אירי שתקן ואכזרי. חיש מסתבר, שסטנלי הוא "על הכוונת" שלהם.

האם הם שליחי איזו כנופיה נקומנית? ואולי עובדי מוסד לחולי רוח שממנו ברח סטנלי? ואולי הזרוע האלימה של חברה או משטר שסטנלי נמלט מהם? הם עורכים לסטנלי מסיבת יום-הולדת, למרות שהוא טוען שאין זה יום הולדתו כלל, ואחרי היסטריה אלימה ומינית של הוללות שיכורה, נוטלי השניים למחרת בבוקר את סטנלי, אחר שהחליפו את בלואיו בחליפת ערב חגיגית, אל "המכונית הגדולה" העומדת בחוץ – ואי-אן אל הבלתי-נודע.

ניסיתי תחילה למצוא למחזה פירוש אלגורי. לכאורה, סטנלי ברח מהחברה, מההצלחה (כפסנתרן), אל בטלה פסבדו-בוהמית, מלוכלכת-להכעיס ובלתי מגולחת, עד שבאים לחטוף אותו נציגי החברה הבורגנית, ה"אסטבלישמנט". המלבישים אותו "כמו בן אדם", ומחזירים אותו מהתנוונות נהנתנית אל סדרי-עולם מתוקנים. אך כלום ייתכן להציג את ה"אסטבלישמנט" דווקא בדמויותיהם של יהודי ואירי, יסודות אנטי-מוסדיים מטבע בריאתם? …

אפש אולי לראות במחזה סמל למוות: סטנלי נקטף מהקן החם שמצא לו אצל מג, על ידי שליחי המוות והחדלון. ושוב כלום היהודי, החומרני והתאוותני, והאירי הפשטני והפרומוטנרי, הם הם נציגים הולמים לוואקואום העליון השואב לתוכו כל חי?

העלינו שני נסיונות אלה להציג משל מול נמשל (ואפשר להמשיך בניסיונות הללו הלאה והלאה) רק כדי להאות, שכל פרשנות סמלית מתנפצת כאן על סלע ההגיון הראשון הנקלע בדרך. יוצא מכאן, שהצופה אינו צריך לנסות לפרש את המחזה הזה, או לגלות את "משמעותו". לפנינו סיטואציה מסויימת, שכל פרט ופרט בה הוא מוצק ואמיתי – אם כי הפרטים השונים, לוא ערכו אותם על פי הגיון, היו משתייכים למחזת שונים.

אנו נמצא כאן את השאיפה מלאת החרדה של האדם למקלט בטוח; את הפחדים הטמירים והבלתי מוסברים; הטראגיקומדיה של היעדר הבנה ותקשורת בין בני אדם ברבדים שונים; את האכזריות של עולמנ ומשטריו, המופיעים לעיתים באיצטלה של טוב-לב צבוע. אנו נמצא כאן דמויות מוכרות לנו – כשם שמוכרים לנו האנשים שאנו פוגשים באקראי באוטובוס או ברחוב: איננו יודעים את זהותם, את עברם ועתידם, את המניעים למעשים שהם עושים לנגד עינינו. אבל אנו רואים אותם במצבים ממשיים, בקרובים ללבנו ומסעירים אותנו.

אם נוסיף עוד ונאמר, כי בכתיבה של פינטר מצויים במשולב פנים של טראגדיה ושל קומדיה, של חיזיון אימים אלים ושל מחזה מתח בלשי, של נאטוראליזם ושל מיסתורין קפקאי, וכל זה על מסילות של שיח יומיומי כה מובן ופשוט – יהא בכך אולי כדי לרמוז על הרושם העצום שעושה מחזה זה.

במחזה כזה, שדמויותיו הן נטולות זיהוי ועלילתו נעדרת קו של המשכיות הגיונית, גדולה הסכנה של טישטוש ועירפול בביצוע הבימתי. על כן ראוי לשבח שבעתיים אבמאי ליאונרד שאך, שהעלה ב"מסיבת יום הולדת" את הטובה ביותר מכל ההצגות הטובות שביים עד כה בישראל. לבמאי שאך היתה הבנה גמורה מראש לגבי מה שהוא רוצה להעלות וקו רעיוני-תפיסתי צלול בתכלית. מחשבתו של הבמאי חפפה באופן מושלם את יצירתו של המחזאי – והתוצאה שנתקבלה היתה "קונצרט" בימתי מתוזמר, מסעיר את האוזן והעין והלב.

גדולתו של הבמאי נתגלתה כאן בשניים: בהעלאת העלילה במיקצב נהדר, בבימוי ריאליסטי-לעילא, המקפל בתוכו את כל האבסורד והסוריאליזם והטראגי-קומדיה שמתחת לפני המילים הנשמעות; ובהדרכה מצויינת של צוות השחקנים, כשהוא מוליך את המנוסים שביניהם בקפדנות במסגרת ההצגה.

לפני תפאורתה הנאה של פמלה לואיס הדרום אפריקנית, אשר מיצתה איזה יופי מכוער (שהרי עוסקים אנו באבסורד) מן המעון הדל של מג, תוך יצירת חללים אחדים, הנראים לעין כולם בעת ובעונה אחת, משום שהם מופרדים על ידי מחיצות של רשת בלבד – ראינו משחק בעל רמה גבוהה ואחידות ללא-פגם.

שמעון בר, בתפקיד סטנלי, יצר ללא ספק את הדמות הבולטת ביותר שהעלה עד כה, בגלמו את כל החרדה והמבוכה של אדם המשתייך בחברה האנושית לסוג "הקורבנות". ניסן יתיר, בתפקיד פיטי, ורחל מרכוס, בתפקיד מג, גילמו את "האדישים" בחברה, חסרי המחשבה ותלושי הרגש, שגם בשעה שמתעוררת בהם רצון למעשה כלשהו, אין הם מסוגלים להביאו לכלל הגשמה. נציגי "התוקפנים" גולמו על ידי יוסף גרבר, בתפקיד גולדברג היהודי, שתלטן ושחצן, אכזרי על דרך החביבות המעושה, המוליך כמאריונטה את האירי מק-קן, שגולם בצורה מסוגננת בפקדנות על ידי זאב רווח. השחקנית הצעירה דליה להב השתלבה יפה, בהדרכת הבמאי, ברמה הגבוהה של המשחק, בגלמה את השכנה הצעירה, הריקנית-המונית.

תרגומו של חיים גליקשטיין היה חלק, אם כי לא חשנו בו את הייחוד הלשוני שהינו אופייני לכתיבתו של פינטר, ולא יכולנו לחוש בו – בגלל מיגבלות הלשון העברית – את האיפיון המיוחד שניתן לדמויות (יהודי, אירי, ועוד) בשפת המקור.

"מסיבת יום הולדת", על כל הבלתי-מובן והבלתי-מוגדר שבה, מעורר בצופה מחשבות ורגשות מוגדרים ואקטואליים מאד – והצגתו המצויינת של מחזה זה היא בבחינת מסיבת חג לתיאטרון המציג אותה.