הביב'ניקים

"מאלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים" – ב"במת השחקנים".

הצגת "מלקולם הקטן" הוא מספר תיאטרוני מוצלח רענן ומענין, המוצג על-ידי החבורה הצעירה של "במת השחקנים", שדומה כי הם בלבד מסוגלים להעלות "מחזה רפש אידאי" זה על הבמה ה…

מחזהו של האנגלי דייוויד קאליוויל, "מאלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים", מתאר חבורה של צעירים בני ימינו, תלמידים דלפונים מתוסכלים של האקדמיה לציור: הם מחפשים פורקן ליצרים שלא באו על סיפוקם. פיצוי על חוסר-המטרה הנבוב שהם חשים בחייהם החלולים, התגשמות של אגדות גבורה הלוחשות אי-שם במעמקי נשמתם האינפאנטילית. אחד מן החבורה, מאלקולם, מתגלה כבעל לשון שנונה וכובשת-לבבות, והוא מצליח למשוך את חבריו למשימה דמיונית, חסרת כל שחר מציאותי, להרפתקנות פלילית-מהפכנית כביכול, להכנת איזו "מהפיכה", שאיש אינו יודע נגד מי היא תתחולל (אם כי ברור שהיא תפגע בראשונה במנהל-האקאדמיה הזקן) ולמען אילו מטרות. טבעי הוא, שמאלקולם, שאינו מסוגל לעשות בחברת בחורה יותר מלהסמיק, קורא לחבורה שהוא מקים "מפלגת הזיקפה הדינאמית", וכופה על חבריו גינונים ניאו-נאציים מובהקים, כגון ברכת "הייל" בצירוף שמו-שלו, תוך מועל-יד באגרוף קמוץ באורח "זיקפתי". "מאלקולם הקטן" כתוב בסגנון גס ומחוספס, שופע אשדים של ניבול-פה, אך גם שופע כשרון ומתח דראמאטי, וכל שפך הגסויות המצוי בו – לפרקים לא מתוך הכרח דראמאטי גמור – משרת יפה את רעיון-היסוד של המחזה: הצבעה צורבנית על הסכנה הטמונה בדור של "ביבניקים", החיים בשולי החברה מבחינה חומרית ורוחנית כאחת, אחר שנתנו גט לכל הדורות שקדמו להם ולכל אוצרותיהם והישגיהם, ואחר שאינם רואים כל טעם ומטרה בעתיד, פרט לטיפוח יצרי ה"אגו" שלהם. "מאלקולם הקטן" הוא תאור חי ומזוויע – ומפחיד במידה רבה – של עלייתם לגדולה של היטלרים למיניהם, שהיו בתחילתם "אפסים מכווצים" והפכו לבסוף את העולם ל"חלום בלהות סוריאליסטי" (כפי שנאמר במחזה).

*

לפני תפאורה פשוטה ונאה של עמיקם תורן, ביים את המחזה עודד קוטלר – במיקצב טוב, תוך שמירה על אי-חריגה חזותית למרות הזוהמה המילולית, תוך העמדת תמונות בעלות משמעות סמלית, שאינן פוגעות בעזות הרושם של העלילה המציאותית.

עודד קוטלר הוא גם הנושא במעמסת התפקיד הראשי – הוא מציג לפנינו מאלקולם רב-אנפין ומעניין, אנושי בתוך מבוך סטיותיו, מרתיע בגילוי הטירוף שאוחז בו כביכול על כורחו. גילום מעניין ביותר של דמות אחרת – הסופר החביב ניפל – ניתן לנו מידי אמנון מסקין, שמיצה תשלובת של גיחוך ותבונה, רדיפת דמיונות ותזכורת המציאות, בהעלותו על הבמה גוש-בשר אנושי ומשכנע של חוסר-ישע וטוב-לב. בן-ציון מוניץ היטיב לגלם את ארווין, הנגרר והשוטה בתוך חבורת "המפלגה", כשהוא מספק את הקמצוץ הקומי, המתבל את העלילה הביבית לכל אורכה. אלכס אנסקי, בתפקיד ויק, גילם דמות אחרת של חבר "המפלגה" – זה שנוטה להיסחף לתוקפנות ואלימות, ותוך הנאתו הסאדיסטית מכך אינו מסוגל עוד לשוב אל דרך התבונה.

ליאורה ריבלין גילמה את דמות אן, הבחורה היחידה בהצגה זו, שנהפכת לקרבן הטירוף הקבוצתי של חברי "המפלגה" – והיא עשתה את המוטל עליה במידה הדרושה של פשטות וטבעיות.

ראוי לשבח תרגומה של רבקה משולח – ולאו דווקא בגלל השפע והגיוון של המלים הגסות המצויות בטקסט, אלא משום שהעלתה על הבמה לשון "סלנג" עברית ע…