מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"המטאור" מאת דורנמאט, בתיאטרון הקאמרי.
תענוג הוא לראות את דירנמאט, יוצר בעל מחשבה ביקורתית-צולפנית, המיטיב להשתמש בכלים הספרותיים שבידיו – אם ברומן ואם במחזה – ואינו מזלזל גם בקורא או בצופה שלו. דירנמאט אינו מסוג היוצרים המתארים שעמום… בצורה משעממת, או מעלים אבסורד – כצורת חידון אבסורדי המחייב את הקורא (או הצופה) לאקרובטיקה של ניחושים. הוא מגיש תמיד עלילה מרתקת ומשעשעת, שעליה הוא שוזר את הרעיונות שהוא מבקש להביע. כך גם הפעם.
במחזה "המטאור" אנו פוגשים סופר זקן, נכבד מאין כמוהו, חתן פרס נובל, הבורח ברגעי גסיסתו מבית-החולים, נמלט אל הדירה העלובה בה התחיל לפני שנים רבות את דרכו כצייר, ומבקש למות שם בשלווה. אולם העולם הסובב אותו רודף אחריו גם למחבוא הזה. והנה, כל הבאים במגע עמו, עם המשתוקק למות, מתים הם-עצמם בעת העימות עם החיוניות המפכה מן הגוסס-החי. שורת הדמויות, המתייצבת לפניו שם לסירוגין, משחזרת חלק מקורות חייו. וכיוון שהוא עתה נטול מעצורים חומריים או רוחניים כלשהם, לפני הסתלקותו מהעולם, חופשי ומשוחרר לחלוטין, מסוגל הוא – ורוצה הוא – לומר את האמת הערומה והגסה בפניו של כל אחד. ומסתבר, כי הכל שטופים שקר וכזב, הכל אחוזים תאוות מין ורדיפת בצע, הכל שרויים בהעמדת פנים ובהתחסדות. העימות האכזרי היווה גורם למותם, או לפחות לאסונם, של האנשים הסובבים אותו ברגעי הגסיסה העליזה הזאת, שהוא אינו מסוגל להביאה לכלל סיום.
הרעיון הוא מבריק. הביצוע מצוין. ובכל זאת אחר ככלות הכל, אנו שואלים את העצמנו: האמנם הכל שחור משחור? האם אמנם כולם, הגדולים והקטנים, העשירים והעניים, הם נבזים להכעיס, אנא פנינו מועדות?
במחזהו של דינרמאט – לשום מקום. וזאת נקודת התורפה של היצירה. משום כך, במקום שתהיה לפנינו דרמה, המביאה את המתח לסיום מעגל כלשהו – וסיום זה יכול גם להיות תמיהה, או רוגז או התמרדות – לפנינו מחרוזת של אפיזודות, בסגנון ביקורתי-צולפני. אבל בנוסח קבארטי ולאו-דווקא רעיוני.
ובכל זאת – חן-חן לדירנמאט על שפע ההברקות והרעיונות, על הראייה החודרנית-הקוטלנית, על הקריצה השובבנית-החושפנית.
הצגת "המטאור" היא ערבו הגדול של השחקן יוסף ידין, בדמות הסופר. הדמות המוצקה היחידה במחזה, שכל היתר הם בבחינת כוכבי לכת המעטרים אותו. יוסף ידין נשא בצורה מקסימה במשימה הקשה הזאת, כשהוא ממזג חן של זיקנת-גיל של גוסס עם רוח-סער של נעורי-נצח בלב, כשהוא לסירוגין "נפטר" ומתעורר מחדש, כשהוא עירני עד-להדהים גם ברגעי שתיקה והאזנה, כשהוא מחליף תנוחה של טרם-מוות במיטה, כשלראשו נרות גבוהים חגיגיים. בזינוק באלטי לעבר איש או אישה שמזדמנים לפניו, בעושר של גוני ארשת והבעה, בקסם כובש. אכן, יוסף ידין היה המטאור שהאיר את הערב הזה.
לצדו ולידו חלפה לעינינו שורה של שחקנים, שעשו ברובם כהלכה את המוטל עליהם. רחל מרכוס צעדה בטוחות בשביל החלקלק של סרסורית לדבר עבירה, שהחליטה פעם לדבר גלויות וביושר. זלמן לביוש שרטט בקווים קולעים את דמותו של עשיר, שחש בגופו הזקן את הכוח של דינריו, עד שהוא התמוטט. כאשר הגוסס השובב מספר לו כיצד נהג לשכב עם אשתו "במקום שכר דירה" – ובכך נשמטת מידיו נקודת האחיזה האמיתית היחידה בחייו. שמעון בר, בתפקיד צייר מתחיל ולא-מוכשר, היה חיוור במקצת. מרים גבריאלי, בתפקיד אשתו – המופיעה על הבמה בראשית ההצגה כדוגמנית ערום לפני בעלה, לעיני הקהל, ולבסוף גולשת לתוך חיקו של הגוסס-המדומה – מפגינה. כמו בהצגות האחרונות שלה, נוכחות בימתית מבשילה. גרשון פלוטקין השמיע כהלכה נאום הספד של סופר-חבר, עם מות "הדגול", תוך הדגשה קולעת של הדגשים שבין השיטין. רינה גנור הייתה פילגש מתקתקה, ויהודה פוקס – רופא מהולל, שעולמו חשך עליו בגלל סרבנותו של הסופר למות.
בימויו של הבמאי-האורח משוויץ, ליאונרד שטקל, נראה שגרתי וחסר ברק. הוא הסתמך כל כולו על הטקסט, שאותו השמיע מפי רוב השחקנים בקולניות מופרזת. באין הברקות בימתיות לצד ההברקות שבכתוב – ובעין נקודת שיא דרמטית למחזה, כאמור לעיל – חש הקהל עייפות מסוימת בעשרים הדקות האחרונות. למרות ההסתייגויות שהוזכרו, מחזהו של דירנמאט היא בסך הכל תפריט אירוני טעים ומפולפל, שבידי יוסף ידין הוא הופך לערב מהנה.