הדומם החי

"נשים היזהרו מנשים" – בתיאטרון חיפה.

מן האוצר העשיר של המחזאות האנגלית של ראשית המאה ה-17, תקופתו של שקספיר, נטל הפעם תיאטרון חיפה מחזאי לא כל כך ידוע, את תומאס מידלטון, והציג את מחזהו "נשים היזהרו מנשים".

בחירת המחזה הזה נראית מוצלחת. מידלטון מתאר בו את התנוונותה של החברה – על ידי סיפור עלילה מתקופת הרנסאנס באיטליה – בשלושה תחומים: תאוות בשרים, רדיפת ממון ושאפתנות חברתית. ייתכן כי השלושה הללו אינם אופייניים במיוחד לתקופה שלנו, אבל הם עומדים מכל מקום במקום נכבד מאוד במסכת המחשבה והתודעה של החברה בת-זמננו. הבעיה של טוהר מיני או הפקרות מינית בעידן של חברה מתירנית, על רקע של מסגרות שנשתמרו מתקופת החברה הבלתי-מתירנית; ובעיית הממון והמעמד החברתי שנהיו להלכה פתוחים לפני הכל בתקופת חברת השפע, אך למעשה לא הכל מסוגלים להגיע אליהם, וכך נוצרים דפוסים חדשים של דירוג מעמדי – כל אלה מעוררים ומוצאים הד מעורר-מחשבה בעת שמיעת מחזהו של מידלטון.

גורם נוסף, ההופך את המחזה הזה למעניין ולנוח להאזנה באוזן המודרנית הוא: עלילת המחזה היא אמנם נרגשת ונסערת, עקובה מדם וטראגית, אבל גיבורי העלילה רואים הכל בעין פקוחה. אף אם כואב להם אבדן התום, הם מקבלים בצורה פאטאליסטית את גזרות החברה: הבעל הצעיר, שהנסיך גוזל את אשתו התמימה והיפהפיה, מתאבל אמנם מרה, אבל מתנחם אחרי כן – בתודעה צלולה של קבלת תמורה – על ידי תואר אצולה, ממון ותענוגות מידי מאהבת עשירה; אשתו הצעירה הנחרדת מעצם הרעיון שהנסיך גוזל אותה מחיק ביתה הצעיר והחדש – כמאהבת-יצאנית הזוכה לכל התפנוקים – תופעה טבעית וכאילו בלתי נמנעת. גם בנקודה הזאת, בראיית הדברים כמות שהם, יש קירבה מסוימת לראייה של תקופתנו, שחדלה להסתיר ולהסוות, אלא מסתכלת במישרין לתוך פניהן של כל התופעות, אף אם הן מכוערות או חריגות.

*

הבמאי עודד קוטלר ריכז סביבו צוות משובח ויעיל של אמני סיוע.

התרגום העברי של המחזה, מידי אורי ברנשטיין, היה ערב לאוזן ונשמע טוב.

צייר התפאורה אריק סמית בנה את אחת הבמות היפות והמעניינות ביותר שראינו בזמן האחרון – צירופים מרתקים של רצפה מוגבהת (המשמשת לפעמים כרצפת אולם ולפעמים כמרצפת של ככר), עם חומות פיסוליות סביב, שתנועתן פותחת אפשרויות של גיוונים אדריכליים, ורקע משתנה בצורת אכסדרה או מרפסת או קיר אחורי, בצורות וגדלים שונים: בסך הכל, עבודה נפלאה, המהנה את העין כל העת.

התלבושות של רות דר היו מצוינות, לא בלבד בצבעוניותן המרנינה, אלא גם הודות לשילוב מעניין של התלבושת התקופתית, מתקופת הרנסנס, עם יסודות תלבושתיים של זממנו, כגון: חצאית-מכנסיים ארוכה, חצאית-מיני המסתתרת גם מבצבצת מתחת לחצאית ארוכה בעלת פתח, מגפיים גבוהים וכדומה.

הבמאי עודד קוטלר ביים את ההצגה בתבונה ובידע כשהוא שומר על מיקצבן המדוד של תמונות קאמריות, ואילו בתמונות ההמוניות הוא מעלה לנגד עינינו בבואה של חברה מתהוללת ומתפקרת.

אולם נקודת התורפה של ההצגה היא בשחקנים: כך נתקבל בסופו של דבר ערב כבד ומסורבל, שרב בו השיממון והשעמום. לא מעט תרמה לכך גם אי-יכולתם של השחקנים להשמיע את השפה המליצית המסוגננת של המחזה הקלאסי כדיבור חי ונשמע היטב: הצופה התקשה לא פעם אף לפענח את מסכת היחסים המסובכים למדי בין גיבורי העלילה, מי אח של איזו אחות, מי דוד ומאהב וכדומה.

מוצלחים למדי יצאו בהצגה זו – שהיא טרגדיה; המסתיימת בקטל רוב הגיבורים – דווקא הדמויות הקומיות: אילן תורן, בתפקידו של צעיר אוויל ומטומטם, ויוסף באשי, בתפקיד המשגיח והמחנך שלו. ליאורה ריבלין, בתפקיד האישה הצעירה הנופלת קורבן לתאוות הדוכס, היו לה פה ושם רגעים של רגש ושל יופי. אהרון אלמוג, בתפקיד הבעל הצעיר שאשתו נלקחה ממנו, מזג טמפרמנט סוער מדי לתוך הדמות, על חשבון הצד הרגשי-הרומנטי, בתיה לנצט, בתפקיד האישה העשירה והתככנית, המכוונת את המזימות והמעללים סביבה, הייתה צוננת גם בתאוותיה.

*

רשימת השחקנים היא ארוכה. 21 שמות רשומים בתוכניה, 21 דמויות התהלכו על הבמה – שבה הייתה התפאורה הדוממת הדבר החי והמרשים ביותר.