הטירוף השפוי

"הפיסיקאים" מאת פרידריך דירנמאט – ב"הבימה"

המחזאי השוויצי דירנמאט הוא מגדולי המחזאים של תקופתנו ומן המעניינים שבהם. גם הציבור הישראלי התוודע עמו,  בהצגות "ביקור הגברת הזקנה" ו"נישואי אדון מיסיסיפי". אנו יודעים כבר את ה"רצפט" שלו, המכיל עלילה פלילית-בלשית לכאורה, פשטנית לכאורה, עם מפנים מפתיעים של מתח, הומור, אבסורד ופאראדוקס (והיכן אפשר לחשוף דברים ולהציגם במערומיהם יותר מאשר בהבאתם עד לאבסורד ולפאראדוקס?), כשמתחת לכל אלה רוטטת חרדת-התמיד של יליד העידן המימני ומבצבץ מוסר-השכל חברתי-פוליטי ופילוסופי.

כך גם ב"הפיסיקאים", שיש בו אותם סממנים כבקודמיו, אם כי בשורתו קודרת-מבהילה יותר, וצורתו – בעיקר בחלק השני – כבדה-דחוסה יותר. זהו מעשה בשלושה מדענים, הנפגשים בבית משוגעים: אחד נקלע שמה, משום שביקש להימלט מהעולם השפוי-כביכול ולמנוע ממנו ניצול הנוסחה הכל-יכולה אותה המציא; שני האחרים פועלים בשירותן של שתי סוכנויות-ריגול עויינות וכוונתם היא להוציא את הסוד מידי המשגע-עצמו לדעת. אות אזהרה לגורל עולמנו נכתב על הכותל בשעה שמסתבר, כי דמות רביעית, שפויה לכאורה, היא היא המטורפת באמת, וכי היא הצליחה להשתלט על סודו של הפיסיקאי, כדי לנצלו למטרותיה שלה. היא מנצלת אמנם את הידע שגנבה לצרכי רווחים, אולם מוסר ההשכל הוא ברור: מה עלולים לעולל לעולמנו, אם המדע וסודותיו יפלו בידי השפויים-המטורפים?

במחזה זה מחזיק דירנמאט את רובה של העלילה במסגרת קאמרית כמעט – בין שלושה-ארבעה שחקנים. אולם מאלה נדרשה יכולת משחק בלתי-רגילה – מעמיקה-גם-אלגנטית, פאתטית-גם-קלילה, שפויה-גם-מטורפת; אותה יכולת מיוחדת במינה, בה מצטיינת כתיבתו של דירנמאט.

לצערנו, לא ניתן לנו בהצגה דבר זה. אמנם, אלישבע מיכאלי היתה מצוינת בתפקיד רופאת בית-המשוגעים, הדמות הטובה הקשוחה, המיטיבה האנוכית, כולה כה ברורה לכאורה וכה מסתורית-מפתיעה. גם שרגא פרידמן עיבד לכל פרטיה ודיקדוקיה את דמותו של המתראה כ"איינשטיין", תוך שליטה רבת-יכולת ורושם בתנועה ובתנוחה, בקול ובשתיקה. אולם שמעון פינקל לא הפך את המדען-הממציא, שסביבו מתנהל המאבק הסמוי והגלוי, לאותה דמות זועקת ומרכזית, כפי שהועידה להיות המחבר, לאיש השפוי, המחפש מקלט מאחורי הסורגים, כדי למנוע מידי השפויים-כביכול את ניצול המצאתו למטרות הטירוף הלגיטימיות שלהם. השלישי בחבורת המדענים, ישראל בקר, בתפקיד "ניוטון", היה אף הוא תיאטרלי חיצוני.

לא יכלו עוד להועיל הרבה במשחקם הנאה שמואל רודנסקי, בדמות מפקח המשטרה, איש העם, אשר צף על פני הסבך, המתגלה לפניו, מצדו הפלילי בלבד; וכן אווה ליאון, שחקנית עולה חדשה-חדשה, שהפגינה בתפקיד אחות רחמניה – חן, יכולת ושליטה רהוטה בלשון העברית.

הבמאי אברהם ניניו נהג כראוי במחזה זה – הוא מסר את כל רשות הדיבור למחזאי ולשחקנים. אך תוצאת הגישה הנבונה הזאת היתה, שבמערכה השניה נהפכה שורה של מונולוגים רבי-עניין לשורה של נאומי מלל חדגוניים ומכבידים.

את אשר מציג דירנמאט במישור החברתי, ביטא כבר לומברוזו במישור הפסיכולוגי, באומרו, כי רק צעד אחד מפריד בין גאון לשגעון (או, בנוסח לצים: רק אות אחת מפרידה בין געון לשגעון). בהצגת אמש נוכחנו לדעת, כי שני צעדים מפרידים בין דירנמאט מלהיב לבין דירנמאט מכביד.