הנרצח הוא – המשטרה

הצגת "המשטרה" – בתיאטרון "אהל"

כיצד אפשר להפוך מחזה, שעשוי להיות מעורר מחשבה ומשעשע גם יחד, להצגה דלילה ומשעממת, המחטיאה את המטרה לחלוטין – זאת הראה תיאטרון "אהל", בהצגת המחזה "המשטרה" מאת המחזאי הפולני סלאבמיר מרוז'ק.

מחזהו של מרוז'ק צמח על גלי "מהפכת אוקטובר" הפולנית וספיחיה. זו התמורה שנתחוללה במדינה הקומוניסטית, ואשר פתחה פתח לגילויים נועזים של ביקורת וביקורת עצמית. זהו מחזה, שכולו רמזים עוקצניים ועלילת איפכא-מסתברא. האסיר האחרון במדינת-משטרה אלמונית חוזר בתשובה ונהיה נאמן לשלטון. מפקד המשטרה, החושש מפני חיסול המוסד מדבר על לב אחד מעובדיו, פרובוקאטור בלבוש אזרחי, שיסכים לעשות פרובוקציה "על אמת" – וללכת למאסר כ"מורד במלכות". הודות לזאת באה הישועה והצלה למשטרה, שיכולה להמשיך בבניית בתי-סוהר, באימון אנשי-בטחון ובתיגבור משמרות הסיור.

כל תינוק יכול להבין, שזוהי סאטירה חברתית חריפה, בלבוש של פארסה כמעט סוריאליסטית. והנה בא "אהל" והציג את המחזה הזה לפנינו בצורת … אופרטה מסוף המאה שעברה.

עוד בטרם מתחילה ההצגה, ממלאים את האולם צלילי שירי-לכת צבאיים. מדוע? הרי מחזה זה אינו נוגע כלל בסוגיה של מיליטאריזם או פאציפיזם. המארשים הצבאיים, המדפקים על אזנינו, אין בהם שום נופך של סאטירה: הם סתם משעממים. לפני עלות המסך ממש, משמיע לנו הבמאי מנגינת ג'אז. לדבר הזה, עם כל מיטב רצוני, אינני מסוגל למצוא הסבר. האמנם יש עוד בינינו בני-אדם, המתקראים אמנים, ואשר סבורים כי מנגינת הג'אז, בעצם היותה מנגינת ג'אז – היא מצחיקה ?

המסך עולה אנו רואים תפאורה רשלנית, חסרת כל מחשבה ונעדרת כל משמעות של יגאל תומרקין. חומות של סורגי-ברזל משני צדי הבמה, שני צילומי ענק של השליטים ושולחן-כתיבה של החוקר המשטרתי – באמצע הבמה. במערכה השנייה מכסים את הסורגים בוילונות והרי לפנינו … חדר-המגורים של סמל המשטרה. בקצה הבמה (בתוך חדר המגורים!) עומד פרגוד. לשם מה? כדי שסמל המשטרה יוכל להתפשט ולהתלבש מאחוריו. סמלי-המשטרה במדינת-ישראל של "אהל" – תומרקין מתלבשים ומתפשטים כנראה מאחורי פרגוד שבחדר המגורים.

אך עוד בטרם הגענו לשם, אנו עושים היכרות עם אנשי המשטרה, גיבורי המחזה. הם לובשים כולם – שומו שמיים! – מדים צבעוניים מצועצעים, עטורי אותות הצטיינות, ומגבעון-קארטון גליליות גבוהות, הלקוחות ממחסן האופרטה הקיטשית. וכדי להשלים את האווירה, מפזם לו סמל המשטרה, בשעה שהוא מחליף את בגדיו – כן, מנגינה מאופראטה הונגארית משנות העשרים.

בשעה שהשוטרים מזכירים את המלך-הזוטר ואת דודו העוצר, הם חייבים – לפי הוראות המחבר ולפי כללי מדינת המשטר – להצדיע לאות כבוד. כיצד הם ושים זאת ב"אהל" ? הן מתמתחים לעמידת דום, זורקים יד ימין הצידה ואחרי-כן חזרה אל הפרצוף ו.. מושכים בשפמם. משיכה זו בשפם – מה טעמה? האמנם מטרתה היחידה היא להצחיק? הרי אפשר "להצחיק" עוד יותר, למשל על-ידי התגרדות באחת המקומות המוצנעים של הגוף.

זה זמן רב לא ראינו על אחת מבמותינו שעטנז כה אומלל, עלוב ומשעמם. הבמאי, זאב ברבן, מניח לגיבורי המחזה להשמיע את דבריהם, דיאלוגים ומונולוגים כאחד, תוך סטאטיות גמורה, ללא שמץ של גיוון ובחוסר כל מקצב. הוא מצליח לרצוח את המחזה במידה כזאת, שמי שאינו מכיר אותו מתוך קריאה, עלול לחשוב שהאשמה היא במחזאי. אך כל מי שמכיר את המחזה – יודע.

המחזאי סלאבומיר מרוז'ק, בכתבו את הסאטירה האנטי-טוטאליטארית החריפה הזאת. הניף בעוז את איזמל הביקורת העצמית. "אהל", בהעלותו את המחזה הזה על קרשי בימתו, הוכיח חוסר מוחלט של ביקורת עצמית.