הפעם השלישית

הצגת "אמא קוראז'" לברכט – בתיאטרון החיפני.

–

יוסף מילוא, שהציג בשנת 1955 בהצלחה גדולה בתיאטרון ה"קאמרי" את "הנפש הטובה מסצ'ואן", אחד המחזות הגדולים של ברטולט ברכט, חיכה שבע שנים, עד ששלח ידו בהצגת ברכט ענקית נוספת, "מעגל הגיל הקווקאזי", שאותה העלה כבר בעומדו בראש התיאטרון החיפני. אחרי ההצלחה הגדולה של "מעגל הגיר" סבר כנראה מילוא, כי די הפעם בהפסקה של חודשים אחדים, כדי להעלות מחזה ברכטי גדול נוסף, את "אמא קוראז'".

אך נראה, כי אי-אפשר לקצור הצלחות כבירות בזו אחר זו והמאמץ האחרון של התיאטרון החיפני ומנהלו מילוא נלכד במלתעות הכלל האכזרי: "תפסת מרובה – לא תפסת".

אין לטעון נגד התבונה שבבחירת "אמא קוראז'", אחד המחזות המזהירים והמרטיטים של הדרמטורגיה המודרנית, המצטיין הן ברעיון ההומאניזם הבסיסי שלו, שטעמו אינו פג בתמורות העיתים, והן בעיצוב דמויות חיות ומגוונות וברקימת עלילה מרתקת ומסעירה. אך בין ההצלחה הגדולה לבין הכישלון – רק כפסע. ואם גורם אחד מגורמי היסוד של העשייה התיאטרונית אינו עומד במבחן הדרישה הביצועית, הרי הוא מאפיל גם על כל שאר הגורמים ומציגם כביכול כפחותי ערך.

וכך קרה הדבר התמוה, שלאחר שהצגת "אמא קוראז'" נכשלה בשטח המשחק, ובעיקר בגילום הדמות הראשית – נטינו כמעט לשאול את עצמנו, אם אמנם מחזה זה של ברכט והפרובלמטיקה הכלולה בו לא "התיישנו" במרוצת השנים האחרונות; נטינו לא להתפעם מתפאורתו – רבת הרושם – של תיאו אוטו; ואף שאלנו את עצמנו אם יוסף מילוא לא עסק בבימוי ההצגה הזאת בתקופה של רפיון חולף.

*

אחרי הרהור שני, כמובן, הבינונו, כי ברכט לא "התקלקל", וכי תיאו אוטו מוסיף להיות אחד מגדולי ציירי התפאורה של זמננו, וכי מילוא מוסיף לעמוד בשורה הראשונה של טובי הבמאים בישראל. שורש כישלונה של ההצגה נעוץ בכך, כי דווקא יצירת ברכט, המתיימרת להיות יובשנית ושכלתנית כביכול, והמשתמשת בתחבולות לרוב כדי "לשבור" באמצע את התרגשותו הטבעית של הצופה ולהוליכו במשעולי מסקנות הגיוניות, דווקא יצירה זו זקוקה לשחקנים המסוגלים להסעיר את הצופה בעוצמה רגשית עזה שבעתיים.

הדבר הזה לא ניתן לנו. ימימה מילוא, בתפקיד אמא קוראז', היטיבה להבין את התפקיד שהוטל עליה, אך לא סחפה את הצופה לתוך הדילמה הטראגית, הגם תת-הכרתית, של אישה, המיטלטלת בין תאוות-בצע של סוחרת ממולחת לבין אהבת ילדים של אם. בהופעתה, שנראתה צעירה מדי בחיצוניותה, השמיעה ימימה מילא טקסט צלול, בפרוזה ופזמון, אך המילים נכנסו לאוזן בלבד ולא ירדו ללב.

וכיוון שנפגם עמוד-התווך של ההצגה, אפפה ההרגשה של שממון ואריכות יתרה את ההצגה בכללה, הרגשה שפגעה ללא ספק גם בהופעתם הטובה של השחקנים כגון זהרירה חריפאי, בתפקיד הבת האילמת, אילי גורליצקי בתפקיד הבן איילוף, אריה לביא בתפקיד הטבח, שושנה שני בתפקיד אייוט הפרוצה, ויוסף גרבר בתפקיד הכומר הצבאי. נעימה היתה הופעתו של ברוך ברקין, בתפקיד הבן הצעיר של אמא קוראז', הופעתו הראשונה בתפקיד בעל משקל.

*

נראה, כי תיאטרון, בדומה לאדם, אינו יכול ללכת בגדולות – בזה אחר זה ברציפות. הלקח של הצגת "אמא קוראז'", דווקא אחרי הצגת "מעגל הגיר הקווקאזי", הוא, כי אסור לבוז לקטנות. האמת הרעיונית והיכולת האמנותית מתגלות במקרוקוסמוס הקאמרי באותה מידה כמו במאקרוקוסמוס הגרנדיוזי.