הצגה בתוך הצגה

לא קל לכתוב ביקורת על הצגה, שהיתה כולה נסוכת שעמום, בשעה שבתוך האולם – בערב הבכורה – התרחשה "הצגה" מעניינת באמת: תגרות-ידיים-ואגרופים בין משוררים צעירים זועמים, שמחו על האנטי-אוואנגארדיזם של הבמאי פיטר פריי, לבין שוחרי סדר מבין הקהל, בתגבורת בניו גבוהי-הקומה של המחזאי וסדרני התיאטרון.

ועוד, אחר שהבמאי פיטר פריי לא יכול היה להתאפק מלנצל את ערב הבכורה לשם הופעה פומבית נוספת, לפני המסך, בה השמיע בפעם המי-יודע-כמה את דברי ההתקפה השחוקים שלו על הביקורת ועל "באי הבכורה" – לא קל גם לי להתגבר על הפיתוי של פסקה תמציתית, שההצגה הייתה "מתחת לכל ביקורת".

אולם אודה, אדם חלוש-אופי אנוכי: איני רואה את עצמי זכאי לפטור בלא-כלום מאמצים וזיעה שהשקיעו אנשים בתום-לב, ולו גם מתוך אמונת-שווא שהם עוסקים באמנות ובתרבות.

הקומדיה "שברו את הכלים" של יגאל מוסינזון מנסה להגיש משהו מן הסוג הקליל הקרוי "קומדיה בולווארית". אולם כוחה שלה קומדיה מן הסוג הזה הוא בשניים: ראשית, היא מעלה טיפוסים אמיתיים ושורשיים, שכל צופה מזהה אותם כהרף-עין, והם פועלים בתוך נסיבות מהימנות ומשכנעות; ושנית, קומדיות אלה מבוצעות בדרך כלל על ידי שחקנים מעולים, תוך "ליהוק לפי טיפוסים", עד כי נדמה לצופה, שהטקסט נכתב במיוחד לכל אחת ואחת מן הדמויות שעל הבמה.

שני הגורמים האלה, ההופכים את "הקומדיה הבולווארית" לערב של בידור – אם לא של תרבות – נעדרים בהצגת "שברו את הכלים". יגאל מוסינזון המציא עלילה פיקנטית, שהמכנה המשותף של המהלכים בה הוא, שהם מתנהגים רובם כאווילים, ללא שמץ של כוח-שכנוע, תוך השמעת דיבורים וניבים שבלוניים ושגרתיים, שאין בהם לא חידוש ולא הפתעה ולא בידור. נעשה כאן ניסיון להקיף את הכל – חייהם של מושבניקים ליד הכנרת, של אמנים דיזנגופיים בתל-אביב, של "כלי קודש" בצפת, של אמן ישראלי שירד לצרפת וחוזר משם צמוד לחתיכה שוודית – אבל כל אלה גם יחד אינם אלא בבחינת בועות, שברקן החיצוני מתעמעם חיש-מהר, ותוכן נשאר, כבכל בועה, אוויר.

הבמאי פיטר פריי העלה את הקומדיה הזאת על הבמה בבימוי שגרתי וחסר ברק כלשהו, ללא רעיון מקורי או מצב מפתיע כלשהו. המצב המפתיע היחיד שראיתי בהצגה הזאת היה, שהמושבניק משחיז את החרמש שלו בסאלון(!) ובאותו סאלון עצמו משחקת המושבניקית ב..ממטרה. אלה היו גם החוד והלחלוחית היחידים של הבמאי.

הבמאי העסיק בהצגה זו צוות שכמעט כולו פנים חדשות. פרט לשחקן הוותיק יהודה גבאי, השתתפו בהצגה הצעירות עופרה ערמוני ונעמי פרוינד, השחקנים הצעירים צבי ירון, אריאל פורמן ומני באואר, ואורחת חמודה מברזיל, ששמה בילה גנאואר, תפקיד קומי מעוצב כהלכה הציג הוגו ירדן, בדמות "כלי הקודש" מצפת.

"הנאום האידיאולוגי" שהשמיע פיטר פריי בפתח ההצגה כלל אותם דברים, שהוא אמר כבר לא פעם ולא פעמיים בעשר השנים האחרונות. ואילו המחזה והבימוי ניסו להחזיר אותנו אחורנית בעוד עשר או עשרים שנה טובות.