מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
כל תיאטרון בעל יומרה אמנותית חש צורך, מדי פע בפעם, להתמודד עם הקלאסיקנים של היצירה הדראמטית, עם "האבות" הענקיים של התיאטרון, מלפני אלפי או מאות בשנים, שבכתביהם אפשר למצוא מקופלת כמעט את כל תורת הדראמה ותוכנה – בבחינת הפוך בה והפוך בה וכוליה בה. זהו אתגר-של-כבוד, שגם אם אינו מוכתר בהצלחה מושלמת, ראוי הוא להערכה ולכבוד.
הצגת דראמה קלאסית בתיאטרוננו ראויה להערכה גם בפני עצמה וגם מן הבחינה התרבותית – חינוכית. בפני עצמה – משום שכאן עושה התיאטרון ניסיון לגשר, בכוח אמנותו, על תהומות של תקופות, על פער המתבטא בלשון לא-יומיומית, בהווי חיים זר ורחוק, בפרובלמאטיקה ובקונפליקטים שנתיישנו כביכול – ולאמיתו של דבר, הם תמציתה המזוקקת של אמנות התיאטרון. ומן הבחינה התרבותית – חינוכית – משום שהיצירה הקלאסית הטובה מחנכת מאין כמוה את הצופה, מלמדת אותו לחיות את האשלייה התיאטרונית, שאחר עברה את כור המחשבה והרגש, היא מתגלה כבעלת לקח-של-תמיד.
בהציגו את "אנטיגונה" לסופוקלס, הוכיח התיאטרון החיפני, שהוא מסוגל להתעלות לרמה המתחייבת מן האתגר הזה מכל הבחינות – פרט לבחינה אחת, ודווקא זו המכרעת. כוונתי – למשחק.
כל אמנויות – העזר של הצגת "אנטיגונה" חברו יחדיו לתשלובת מרשימה, למיזוג של מיטב האמנויות המודרניות, שבכוחן להעלות את המיטב שבאמנות העתיקה.
תרגומו של ט. כרמי, שלא נעשה מן המקור היווני, התרונן בלשון בימתית חיה, בעברית שורשית ועשירה, שהיתה ערבה לאוזנו של בן-זמננו ועם זאת שיוותה את ההוד הראוי ליצירה עתיקה.
הצייר אריה נבון יצר תפאורה מרשימה בפשטותה, בעלת צורות איתנות, ובעלת תנופה מופנמת לעברים כלפי מעלה.
אבל ארליך יצר מוסיקת לוואי, שהידהדה ברטט הגורל, המשקיף על תהפוכות גורלים של גיבורי העלילה.
הבמאי יוסף מילוא מילא את הבמה הגדולה בתנועה שכולה הוד ונוי אסתיטי, בלטה במיוחד הדרכתו, בבחינת מלאכת מחשבת, את הכורוס המסורתי, שתנועותיו ומידברותיו מביעים לפרקים את קול ההמון ולפרקים את קול האלים.
אך האכזבה היתה צפוייה כבר ברגע שכורוס זה, שנע על הבמה בצורה כה מרשימה, פתח את פיו, במקום אדיר – קולו של ההמון או של הגורל, המכה בעוצמה, שמענו כעין מקהלה מדברת של תנועת נוער, צלילי קול מפוררים ולא – מתואמים, חסרי ליטוש וייחוד שסתרו עד-כאב את הרושם שנוצר מלכתחילה בהופעתו החזותית של הכורוס.
ייתכן, שאילו היה תפקיד אנטיגונה בידי שחקנית שתוכל למשימה הזאת, היתה מתעלה ההצגה – ולא בחלקה. אך זהרירה חריפאי, שמאחוריה הישגים גדולים בהצגות הדראמה המודרנית, לא יכלה לתפקיד זה. היא היתה אנטיגונה חיצונית, שזעקותיה התדפקו רד על האוזן ולא חדרו ללב פנימה, ונפילותיה על קרשי הבמה עוררו רק חשש לשלומה האישי.
דברים אלה, שאני אומרם בצער כן, מעוררים הירהורים נוגים. האמנם אין לנו בישראל שחקנים צעירים, המסוגלים לשלם את השגב הצורני של יצירה קלאסית עם כוח-השיכנוע אותו הם מפגינים בהצגה מודרנית ? האם הסיבה נעוצה בכך, שרוב שחקנינו אינם עוברים בית ספר יסודי וממושך, אשר ינחיל להם סגנון בסיסי, ב"ציוד" שבכוחו ישתלטו על תפקידים שאינם קרובים ומוכרים מן ההווה? והרי שאלת הסגנון – הדיבור, בתנועה ובהתנהגות אינה בעיה של תיאטרון בלבד; זו אחת השאלות הכואבות של ההווי התרבותי (או הבלתי תרבותי) שלנו. ולא אחת אני שואל את עצמי, בכוח מה יוכל שחקן ישראלי צעיר. שגדל בכור-ההיתוך הישראלי חסר-הצורה, להגיש – נניח – כסא לגברת או לנשק את ידה בנימוס "באופן טבעי", ולא כל שכן ללבוש טוגה יוונית ולדקלם פרקי דראמה שירית, בלא שתורגש חציצה שינו לבין הופעתו, ובין הופעתו לבין הקהל, אני שואל – ונשאר ללא תשובה.
התפקיד המרכזי השני ב"אנטיגונה" – זה של המלך קריאון – היה בידי גיורא שמאי, שגילם אותו באופן חיצוני ורדוד, עד כי הצופה נטה לשאול את עצמו לשם מה מחזיק אותו סופוקלס כמעט כל עת ההצגה על הבמה.
כיוון שכזאת עלתה לתפקידים הראשים בהצגה, אין עוד חשיבות רבה לכך, כי אליאב נהרין, בתפקיד ראש המקהלה, וישעיהו קליינמן, בתפקיד השליח, היו להם מדי פעם רגעים טובים; וכי נתן מייזלר גילם כהלכה את חוזה – העתידות העיוור ; וכי ברוך ברקין היה מסורבל בתפקיד הזקיף ; וכי ישראל בידרמן, בתפקיד איסמנה, וליובה סטולקסקה, בתפקיד אוירידיקה – לא היו יותר מדמויות מתנועעות על הבמה.
