הצגת "ארלקינו" – ב"תיאטרון העונות"

נסים אלוני, שכתב את המחזה "ארלקינו" – כתיבת-עיבוד לפי גירסת אחד המחזות של ה"קומדיה דל ארטה" – וגם ביים אותו, הוכיח שוב, כי הוא איש תיאטרון ובמה מבוקש ומוכשר ביותר. שליטת המחזאי בכל התהפוכות העלילתיות המגוונות, שליטת סופר על אוצרות הלשון המדוברת והמשוחקת והמשחקקת, שליטת הבמאי בכל קרש מקרשי הבימה, תוך מיקצב מסעיר והמצאות שובבות לרוב – אלו הן…, שהפכו את הצגת "ארלקינו" לערב של חדווה תיאטרונית כמעט מושלמת.

מושלמת – כמעט. כי המחזאי-הבמאי נסים אלוני לא הסתפק באופי העתיק-כביכול של המחזה וההצגה, שאיפשר להעלות יצירה בימתית … לחלוטין. הוא לא הסתפק בטווח המעוף החופשי שלקח לעצמו, תוך דילוגים מן העתיק אל המודרני, מן האישי אל החברתי, מן הנלעג אל…. . הוא לא הסתפק בעלילה הפיקאנטית כשלעצמה, כפי שהותוותה במקור הישן. הוא ראה, משום מה, צורך להיות נאמן לאופי של "הצגת שוק" לאומית, כמות שהיא ה"קומדיה דל ארטה" בזמנה.

הנימה הזאת היא שצרמה את הנאתנו. לא משום שאנו פוריטאנים קשוחים, החרדים מפני "מלה גסה", ולא משום שאנו סבורים שהצגת תיאטרון צריכה להיות מוחזקת בתוך מגבלות עשרת הדיברות של תנועת הצופים. אולם נסים אלוני, שנתגלה ביצירותיו הדרמתיות הקודמות כאמן הר-… והרמיזה-דרמיזא – שלא פעם אף התקשינו להגיע לסוד הפירוש שלה, תוך המירוץ הסדיר של ההצגה – העדיף… דרך של פירוש מפורש, פירוש שהיה גס דווקא בעניינים הדקים שבינו לבינה.

כפי שיכולנו לצפות מראש, היטיב נסים אלוני להגיש גם את שפע הגסויות במעטה לשוני מעולה ומשוכלל, במיטב… לשוניות ומשחקי מילים, ובזאת הסווה במידת-מה את הבור שכרה לעצמו ואף נפל לתוכו. אולם שפע האמירות המפורשות האלה היה… זה, מכל הבחינות, מיותר לחלוטין, כי יש לו, לנסים אלוני, מאגר של מחשבה ורגש והומור, שהספיק בתכלית לבטא כל אשר ביקש לבטא. באמנות – המיותר הוא חטא…

פזמוניו של חיים חפר, שהושמעו בלוויית המוסיקה של גארי ברתיני, השתלבו להפליא באווירת ההצגה. תפאורתה של אודרי ברגנר היא תכליתית, נעימה לעין ומעודנת, הגם שהעלילה השוצפת מעמידה את…– התפאורה – ברקע.

"תיאטרון העונות", שהחל את דרכו בשני שחקנים בלבד, העלה בהצגה הזאת על בימתו שמונה שחקנים, כולם רעננים – תוססים ורובם בעלי נסיון והישגים מן העבר. בלט מכולם יוסי בנאי, בתפקיד ארלקינו – דמות טראגי-קומית של פוחח פיקח ולץ אומלל, המשתוקק לאהבת אמת, אך נשאר לבסוף מוקיון, מודח מן החברה, אשר נכונה לנצל את ערמת תחבולותיו, אך אינה נכונה לקבלו כ"אחד מן הישוב". בחבורת שלושת הבעלים, הבוגדים ונבגדים אהדדי, גילם אבנר חזקיהו דמות מושלמת של בעל-אישה ובעל-בעמיו, תקיף ותוקף, חכם בעיניו – ונופל בפח ככל השוטים.

שני הבעלים האחרים, יוסף כרמון ומרדכי ("פופיק") ארנון, הסתפקו בהצגת דמויות גרוטסקיות, עשויות קווים בודדים. בקרב שלוש הנשים הפתיעה ז'רמן אוניקובסקי בגילום עקבי ורב-תוקף של האישה הבוגדת ב"יושר", ללא פיתולי עקיפין. חיוורות יותר היו דמויותיהן של ברוריה אביעזר ואילנה אלוני, שחייבת להקפיד שדבריה יגיעו בשלמותם לאוזני הקהל. ישראל גוריון (חצי מן "הדודאים") עשה בהצגה זו צעדים מהוססים ראשונים כשחקן; אך גם כזמר, הסתבר שקולו סובל מחוסר מיקרופון.

"ארלקינו" הוא אחד הגילויים הנחמדים ביותר של "עשיית תיאטרון" שובבה שראינו מזה זמן רב על הבמה. אמנם, נראה כי המחזאי אלוני ירה את רוב חיציו כבר בחלקה הראשון של ההצגה, ועל-כן יוצא חלקה השני, למרות העלילה המחריפה והולכת – חסר ברק ונעדר הפתעה. ייתכן, שעל-ידי הסטת מקומה של ההפסקה אפשר ליצור ייתר איזון בין שני חלקי ההצגה. ואם גם ינכש המחבר מקצת מן הקוצים הצורמניים ששתל בתוך הטקסט – נוכל לברך על הנאה מושלמת.