מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"דבר אלי בוורדים" מאת פראנק גילרוי – ב"הבימה".
המחזה האמריקני "דבר אלי בוורדים" מתאר את כל החוחים האפשריים, הממררים את חייה וממרטים את עצביה של משפחה אמריקנית, המורכבת "משולש" עתיק למדי – אב פרימיטיבי ונמרץ; אם עדינה ואכולת סבל; ובן, הגורם ללא כל כוונה מצידו, להתפוצצות פרמאננטית בין שניהם.
איני מתלהב מבחירת המחזה, שהינו אמריקני מובהק שבמובהק. דבר זה כשלעצמו אינו מגרעת. שהרי ידוע, כי רק מן הלוקאליזם השורשי והאמיתי יכול לצמוח לקח אוניברסאלי כלשהו. לקחים נפשיים או חברתיים אינם "צומחין" על שיחי ורדים ערטילאיים, אלא מושרשים במקומות מסויימים מאוד, בלאומים מסויימים מאוד, בהווי מסויים מאוד.
אך לא תמיד ניתן להעביר לוקאליזם זה לקרקע אחרת. בהצגת "דבר אלי בוורדים", למשל, לא היה ברור כלל וכלל, שאבי המשפחה הוא אירי. בתרגום העברי ובאופן הבימוי לא ניתן לדבר זה ביטוי. במידה שהדבר נוגע לצופים, יכול גיבור המחזה להיות ממוצא איטלקי או פורטוריקני או ספרדי. ואולם, גזילת הייחוד האירי מן הדמות הזאת מונעת הבנה נכונה של גילויים קטנים רבים, שמהם מורכבת אישיותו הכללית. השתיינות, גידוף היהודים, ההתפרצויות היצירתיות והרגשיות לסירוגין – כל אלה נראים תלושים ותלויים באוויר, בשעה שאיננו יודעים ומכירים את רקעו של האיש.
גם דמות האם אינה מחוטבת ומעוצבת בבהירות. זעיר פה וזעיר שם מסתבר לנו מהערות אגב שלה, שהיא ת למשפחה משכילה ורק "נקלעה לתוך הקלחת נחותת-המעמד של ברונקס בניו יורק (וכולם יודעים אנו כולנו מה זה ברונקס ?). והבן – המופיע לנגד כינינו בשנת 1946, כשהוא משתחרר מהצבא האמריקני בימים ההם, המציג את זהותו בכל מיני ניתורים ושריקות ויללות וקטעי פזמונים – שהם כשלעצמם רחוקים מלומר לנו משהו ממשי, ואין בהם כדי לתרום לאיפיון דמותו הנפשית של הצעיר.
נותר איפוא החלק "האוניברסאלי". וכאן – הירבה המחזאי לגבב "חומר" סוציאלי ופסיכולוגי, תסביכים ויצרים, מישקעים ומשברים, בצורה שטחית, על קצה המזלג: האב הפרא והאם העדינה אינם מתאימים זה לזה משכבר; לאם יש איזה קשר חזק בלתי מוסבר לבני משפחתה שלה, שאליהם היא מושכת גם את בנה הקטן; האב מנסה להוכיח למשפחה את כוחו ושליטתו על-ידי הצלחה עסקית, מחפש פורקן מצרותיו בהוללויות מחוץ לבית, ואינו מסוגל לזכות ביחס של כבוד מצד משפחתו. הבן אוהב את האם ומבין את האב, ואוהב את האב ומבין את האם – לסירוגין. ולזאת נוסיף פרשת "מעון קיץ" של המשפחה, הווי של ארוחת בוקר עם קפה ועיתון, מסבות, בילוי, שתיה – והרי לפנינו כל התערובת כולה, כתובה ביידע מחזאי, שאי רצינותה מוכחת גם על ידי הסוף חסר השחר לחלוטין, כאשר ההורים ללא כל סיבה הגיונית או נראית-לעין, מגיעים לכלל פיוס של "הפי אנד".
הבמאי אברהם ניניו העלה הצגה זו במיקצב רענן ותוך שמירת מתח מתמיד. הוא שגה, בעיני, פעמיים: כאשר השאיר בקטע מסוים של הטקסט כמה מילים גסות, שלא היה כל הכרח להשתמש בהן; וכאשר ביים את אחת הסצינות תוך הפרזה של יציריות מינית, שכל צופה מסוגל להבין אותה גם בלי העזרה ה"דוחפת" הזאת של הבמאי.
תרגום המחזה בידי רחל איתן הוא נעים ושוטף, אך לפרקים היא מתרגמת ניבים אנגליים-אמריקניים בתרגום מילולי. בצורה שאין לה משמעות ייחודית בעברית, במקום למצוא להם שווה-ערך עברי או לוותר עליהם כליל. התפאורה של יוסף קארל היתה פשוטה ותכליתית.
עיקר הישגה של הצגה זו הוא בתחום המשחק – על ידי שלושה שחקנים , שיצרו צוות קאמרי בעל רמה.
נחום בוכמן, שגילם את דמותו של ג'ון קלירי, האירי המחוספס, המתקשה להסתדר עם בני משפחתו, השונים ממנו, – לא היה אמנם קלירי אירי, אבל היטיב להביע את התפרצויות אין0האונים של אדם, העומד מול חומת אנשים קרובים לו, שהוא אינו מבין אותם והם אינם מבינים אותו. נפתלי יבין, בתפקיד הבן, הוא שחקן רענן וחביב, שלפרקים חסר אמנם כובד-משקל להופעתו, אך הוא עמד במבחן ומבטיח לעתיד.
ההישג העיקרי בתחום המשחק היה של ליאה קניג, שחזרה לבמה העברית, אחרי תקופה ממושכת של הופעה באידיש. נעים היה לראות כיצד שחקנית זאת חיה כל גוון ובן-גוון בתפקידה, בקלילות ובטבעיות, המשובבים וכובשים את הלב. וכאשר ארבה לה סכנה של סנטימנטאליזם מבית מדרשו של התיאטרון האידי – בסצינה של שיכרות ובסצינה אחרת שכאילו נוצרה לשמש "מסחטת דמעות" – הוכיחה ליאה קניג, שגם על מכשולים כאלה היא יודעת להתעלות ולהתנשא בקלות והפכה שתי סצינות אלו לפנינים המעוררות הערצה והתפעלות.
