מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"בריטאניקוס" מאת ז'אן ראסין – ב"קומדי פראנסז".
התיאטרון הלאומי של צרפת, "קומדי פראנסז", פתח את הופעותיו בישראל בהצגה "בריטאניקוס", הטרגדיה של הקלאסיקן ז'אן ראסין, אחד מאבות הדרמה הצרפתית. בזאת נטל על עצמו תיאטרון זה משימה כפולה: מצד אחד, להציג חתך מן התרבות הצרפתית, שבדרך כלל אין עושים עמו היכרות מחוץ לתחומי העולם הדובר צרפתית ומחוץ לתחומי ההשפעה הישירה של תרבות צרפת; ומצד שני, להפגין כיצד תיאטרון זה, מן הנודעים בעולם, מציג טרגדיה קלאסית – הכבולה באחריות המקום והזמן ובשורות חרוזים במשקל אלכסנדריני – לפני קהל מודרני.
קו ההצגה הזאת, בתפיסתו של הבמאי מישל ויטולד, הוא מה שקרוי קו קלאסי – שיופיו בא לידי ביטוי בפשטות כמעט חשופה, ללא הזדקקות לפעלולים כלשהם. על הקו הזה העידה מיד עם עליית המסך התפאורה של גב' פראנסין באיאר–רישלר – תפאורה כמעט דלה בפשטותה: העמודים, למשל, הם דו–מימדיים, ולא תלת–מימדיים, הצבעוניות היא דהה ועמומה, המבנה התפאורתי מתרכז כולו (פרט לכס–מלכות) בחלק האחורי של הבמה, כעין "מסך רקע" בעיקרו – ובכל זאת משרות שתי הקומות של התפאורה ואם כי הקומה השנייה אינה מנוצלת על ידי השחקנים, אווירה של רוגע והוד, כיאות למקום–חזיון של עלילת ימים–עברו.
הבמאי נמנע גם מפעלולים תאורתיים: פרט לעמעום הבמה להמחשת הלילה, הייתה התאורה אחידה ובלתי–משתנה. גם בהעמדת התמונות עצמן נמנע הבמאי מתנוסה וסער. הוא החזיק אותן "בתוך המסגרות", כשם שהמחבר החזיק את הטקסט שלו במסגרת צורנית קשוחה.
מלאכתו של הבמאי במסגרת המגמה הזאת הוקלה, כמובן, משום שלרשותו עומדים שחקנים, השולטים שליטה גמורה באוצר האפשרויות של הקול והתנועה. אכן, כל מי שמבין צרפתית יכול היה לקלוט ולהבין כמעט כל מילה שנאמרה על הבמה (במידה שלא הפריעה לו התהודה הגרועה של אולם "הבימה", שבו נשמעים השיעולים ותזוזות הגוף על הכיסאות ביתר עוצמה מכל צליל אחר).
שחקני ה"קומדי פראנסן" שולטים שליטה גמורה בתורת ההיגוי והנשימה, ועל כן נשמע דיבורם טבעי ושוטף – ואף על פי כן, אפשר היה להבחין אצלם כעין "שתי אסכולות" של אמירת טקסט. אנשי "האסכולה" האחת, אם אפשר לכנותה כך, הבליטו בדיבורם את מיקצב החריזה של ראסין, ובסוף כל שורה נשמע יפה החרוז, שאחריו באה בדרך כלל שאיפת האוויר, אנשי "האסכולה" השנייה שברו את שורות השירה, מי פחות ומי יותר, והגישו את הטקסט באינטונציה חופשית, המתעלמת מן הסדר הצורני.
בין שחקני ההצגה הזאת בלטה אני דיקו, בתפקיד אגריפינה. האישה והאם הנחשקת בסבך הטרגי של מזימותיה היתה בהצגה הזאת כעין שילוב של שתי "האסכולות" הנ"ל. במזגה – בכוח אישיות בימתית גרידה ובשליטה מופלאה בכל מכמני הידע הבימתי – את ההוד המלכותי–קלאסי המאופק עם סערת הנפש של אשת–פעלים.
ז'נבייב קאטיל גילמה ברוך ובחן את דמותה של ז'וני, אהובתו של בריטאניקוס, שגרון חומד בה והופך אותה מכשיר לתככיו. שלושה האחרים – מישל, ברנארדי בתפקיד שני אנשי החצר, נארסיס ובורהוס – גילמו את הדמויות בתפיסה של איפוק מסוגנן.
בלט מעל לכולם בהצגה זו רובר הירש, בתפקיד נירון הצעיר. משחקו והופעתו, במיטב היכולת הטכנית, חרגו לחלוטין מן המסגרת הקשוחה של הכתוב ושל הבימוי: הוא גילם את הדמות בסגנון שוצף–קוצף, עצבני וחסר מנוחה – ופלאסטי לעילא. בהיגוי עילאי ותוך שליטה בכל ניע של תווי–הפנים ושל חלקי הגוף, כשגם גלימת לבושו משמשת לו בתנופותיה אביזר להדגשת דבריו. הוא "ריסק" את שורות הטקסט לחלוטין. וחבק – אם בזינוקיו ואם במבטיו – את הבמה כולה. בסגנון משחק מסעיר ומרהיב זה (שאמנם העמיד בצל את חבריו למשחק) נסך רובר הירש זרימת חיות מפעמת לתוך המסגרת הקלאסית והפך את הערב כולו לחוויה נדירה.