הקערה – והצימוק

"המכשפה" מאת גולדפאדן – בתיאטרון גיורא גודיק.

הרעיון מוצלח. באמת קשה להעלות רעיון טוב יותר מאשר להציג את "המכשפה" מאת גולדפאדן – או על פי גולדפאדן, אבי התיאטרון היהודי – בנוסח מעובד ומחודש, תוך ניצול כל האפשרויות והסממנים של העידן המודרני, אבל – תוך שמירת מה שקרוי "הנקודה היהודית" או "הצימוק היהודי". אולם מה שהועלה בתיאטרון גודיק היה מחזמר נוסף בסדרת מחזות-זמר קוסמופוליטיים, שיש בהם הכל-מכל-כל, ולכן הם חסרי תעודת-זהות אישית כלשהי.

הדבר התמוה הוא, כי התוצאה הקלושה והמרופרפת הזאת נתקבלה למרות כמה וכמה ביצועים ראויים לשבח.

העיבוד של יוסף מילוא וחיים חפר, שנעשה לפי תרגומו של עזרא להד, נראה טוב, מבחינת מבנהו ואף מבחינת "היד החופשית" של המעבדים, המכניסים לתוך ה"סאלאט" שלהם את הכל – החל בסיסמאות-פרסומת של "קול ישראל" וכלה בהערות-לוואי על "פאנטומים" וניכסון. אף אם רמת ההומור הזה אינה הרבה מעל הקרקע, נוטים לסלוח לו ולראותו כ"עממי".

בימויו של יוסף מילוא, כפי שאפשר לצפות, הוא מקצועני בהחלט. הוא שולף מתוך שרוולו שפע של אפקטים בימתיים ומטיל אותם בנו כבליסטראות בזה אחר זה אף אם אין מתפעלים, ואף אם חשים פה ושם טעם של "שמאלץ", נקל להתרשם, למשל, ממסע המזחלת בשלג, או ממרדף הסירות בים, שבוצעו באמצעות חלקי במה מתנועעים, אשר נוצלו בהצגה הזאת לא-מעט. לעומת זאת סבלו מעודף של שגרה וממיעוט של מאמץ מקורי הסצנות של השוק ושל ההרמון התורכי.

עבודה מצויינת עשה הצייר שמואל בק, שתפאורותיו הרבות בהצגה הזאת יונקות מהשראה אמנותית אמיתית.

גם המוסיקה והתזמור של נועם שריף היו מלאי עניין, כשהמלחין נוטל בחופשיות בעיבודיו מאוצר נרחב של סגנונות ותקופות – למן הקלאסיקה עד לג'אז ולאפקטים כמו-אלקטרוניים – ומצליח בכל פעם לעורר עניין חדש, מותאם כהלכה למתרחש על הבמה. התלבושות של הגר עמרני היו ססגוניות ונעימות לעין.

על הפזמונים של חיים חפר קשה לפסוק דעה אחר שמיעה אחת – פשוט, משום שחלקם נבלעו בהמולה שנוצרה מצירוף התזמורת, המקהלה והסולנים; ומה שנקלט – לא נחרת.

השחקן הבולט בהצגה היה שמואל סגל, בתפקיד המכשפה. הוא שפע חכמת-חיים ורגש, ערמומיות והפכפכות, ולמרות היותו כביכול מכשפה בלתי-אנושית – היה אנושי מכולם. זו עבודה מצוינת, שקלעה למטרה.

הדמות המרכזית של הוצמך, שגולמה בידי יוסי בנאי, נראתה בעיני פרובלמאטית. אין צורך לחזור ולומר, כי יוסי בנאי הוא שחקן מוכשר ביותר, סוחף, שארמאנטי. הוא הפגין שוב את כל התכונות הללו, בטמפראמנט אדיר, אבל הצירוף לא יצר דמות של אותו הוצמך, היהודי ה"ממזרי", הפיקח, המסדר את כל העניינים על הצד הטוב ביותר ו"מסדר" את כולם למען הנפשות הטובות המעטות, אותו עליז-אומלל, אותו צוחק-תוך-כדי-בכי, אותו עני-ששום-דבר-לא-חסר-לו. אותו חסר-אונים טראגי-קומי המסוגל לבצע כל דבר עלי אדמות – בקיצור, אותה התגלמות של ההומור, האמונה, הכשרון, ה"אין ברירה". זאת אומרת, "הרוח היהודית". הוצמך של יוסי בנאי היה דמות חיננית וקלילה, שאי אפשר לשפוט לפי מעשיו ומראהו היכן הוא נולד ובן של איזה עם הוא.

נירה גל, בתפקיד מירה'לה היתומה, התגלתה (בהופעה ראשונה, כמדומני) כשחקנית נעימה, הגם שקולה לא עמד במלוא דרישות התפקיד.

יתר הדמויות המרכזיות גולמו בצורה כל-כך שבלונית, יצוקה בדפוסי שיגרה חסרת-דמיון, עד כי לא נותר מקום להתבלטות רעננה כלשהי: כוונתי לאלישבע מיכאלי, בתפקיד האם החורגת, שמעון בר, בתפקיד החתן האומלל, וכל השאר.

אם הכזיבה "המכשפה" מבחינת הציפייה להתמודדות עם גולדפאדן, הרי מצד שני היא עשויה אולי להשביע את טעמם של שוחרי האופרטה והמחזמר המקובלים והנדושים. כמו בכל אופרטה הונגארית או וינאית, ובחלק ניכר ממחזות-הזמר, יש כאן תמונת ריקודי חג-האירוסין (בנוסח ממוסחר של הכוריאוגראף האמריקני ג'ין היל סאגאן), מחולות הרוכלים בשוק, ריקוד המכשפות על מטאטא, מחול נשים מעורטלות בהרמון תורכי ואפילו – למה לא? – "קוזאצ'וק" רוסי סוער. אפשר לבקש יותר?  אפשר. הצרה היא, שלא תמיד מקבלים.