השליח בן השמיים – על הראש

"תוציא את השטקר המים רותחים" מאת אפרים קישון – בתיאטרון הקאמרי.

"מנהלי גאלריה נבוכים במאנצ'סטר גילו היום, כי ציור מודרני, שזכה לשבחים בכל מסעו ברחבי בריטניה, היה תלוי כל העת במהופך. הטעות נתגלתה על-ידי אמן מזוקן, שבא לראות את התמונה – ציורו של ראלף ראושנברג, המתאר את "קאנטו 9" מתוך "התופת" של דאנטה. התמונה נמצאת בבריטניה לפי השאלת מוזיאון האומנות המודרנית בניו-יורק. אחר שנמסר להם על הטעות, הישוו פקידי הגאלריה את הציור עם הרשום בקטלוג. הם נוכחו לדעת, כי 'שליח בן שמיים', שצריך היה לעלות מן הערפל בצידה השמאלי של התמונה הופיע לאמיתו של דבר מן הצד הימני – כאשר הוא עומד על ראשו".

קטע זה איננו לקוח מאחת החדגדיות של אפרים קישון. זוהי ידיעת סוכנות "רויטר", מה- 6 באוגוסט השנה, כפי שנתפרסמה, מילה במילה, ב"ניו-יורק טיימס" מה-7 באוגוסט.

קראנו את הידיעה הזאת בימים אלה, שבהם הועלה על הבמה "תוציא את השטקר" של קישון – וראינו בכך זימון מקרי מופלא, המוכיח שוב (אם אמנם דרושה היתה הוכחה כזאת), כי קישון, ביצירותיו הקטנות כגדולות, מעוגן עמוק – עמוק במציאות ובחיי הממש, ומשם הוא ממריא על כנפי דמיונו הסאטירי הצולפני, העוקצני עד-אבסורד,  כדי להחזיר אותנו אל הקרקע המוצקה של שכל אנוש הישר.

"התוציא" של קישון היא לכאורה סאטירה על האמת המודרניסטית, הפותחת פתח גם למעשי מירמה של שרלטאנים חסרי מצפון ומצפן, הנעזרים על ידי סוחרים ממולחים ומבקרים אחוזים עד – עיוורון  בחבלי השקפה קשוחה כלשהי, ואשר שוב ושוב נעזרים על-ידי ציבור צרכנים גדולף שהוא עצמו אינו מבין באמנות ותוהה לא מחשבה אחרי "הגדולים" ואחרי האופנה.

זהו תוכן המחזה, לכאורה. או כשם ש"החולה המדומה" איננו נוגע למחלות (ולוא מזוייפות) בלבד, וכשם שה"רבי-…." אנו נוגע למבקרי מדינות בלבד – כך יש גם ל"תוציא את השטקר" השלכה הרבה יותר רחבה. זוהי סאטירה דוקרנית ללא רחם על כל ה מתעטפים באיצטלות של דיבורי גבוהה-גבוהה, שתחתיהם מסתתרת במקרה הטוב ריקנות ובמקרה הגרוע רמאות, גם על ההמון התמים, בשעה שהוא נעדר חוש – אבחנה או אושר רגשי עצמי, הוא נסחף בתיאבון לתוך זרם האופנה; גרוע מזה – מעמיד פנים, שהאונפה הזאת הי כביכול …… של חוויה רגשית מ…..

האם תיאור המצב בצבעים כה צומרניים הוא אכזרי; ודאי. אך הוא אינו יותר אכזרי ויותר מגוחך מאותה ידיעה כרוניראלית שצוטטה בתחילת הרשימה הזאת.

אמנותו של קישון היא, שהוא מגיש לנו את הגלולה האכזרית הזאת, כשהיא עטופה כל-כולה בגלים של צחוק. מכיוון שהוא עומד כה איתן על קרקע מציאותית, אין קישון נרתע מלהפריז בפיתוח הפרטים העלילתיים, שאותם הוא לש במיבנה תיאטרוני-דראמטי מוצק, הנישא על שיח תוסס ומבריק ומתובל ב"חוכמות" קישוניות לרוב.

במחזה זה הפגין קישון התקדמות נוספת בדרכו, כמחזאי. הוא אינו מסתפק עוד בטקסט הנאמר בלבד (והרי טקסט כשלעצמו יכול להיות גם חומר לקריאה בבית)  אלא שופע המצאות בימתיות, המחיות את העלילה וגוררות זעזועי ציפיה-ואפתעה, כמו בשעה שהצייר "יוצר" ציור מופשט על הבמה ממש. לעיני הצופים, תוך התזת כתמי צבע ומריחתם על הבד. או בשעה ש"רמבראנדט" יוצא ממסגרת תמונתו ומשתתף בעלילה, או בשעה ששר התחבורה נמשך שוב ושוב לשחק באחת ה"תמונות" בתערוכה שאינה אלא "ניאגרה" של בית שימוש.

כאן התמזג קישון המחזאי עם קישון הבמאי לשלמות אורגאנית, ולא פעם נדמה לנו, כי הבמאי דוחק כביכול את רגלי המחזאי, ואנו צוחקים את הצחוקים הלבביים והמשוחררים ביותר בסצינות רבות, שבהן לא נאמרת כמעט אף מילה אחת. אכן, ה"תוציא" הוא גם צעד גדול קדימה של קישון כבמאי תיאטרון.

בהדרכתו של קישון הבמאי, שידע בדיוק מה הוא רומה ומבקש מכל דמות ודמות, התעלה צוות השחקנים לרמה מצויינת של משחק קומי שובב.

עודד קוטלר, בתפקיד הצייר הישראלי הלא-נודע, שזכה לתהילה "על לא עוול בכפו", גילם בחן אופייני לו את דמותו של הבחור הישר, נציג השכל היישר והצוםה הישר עם עצמו, כשגליה טופול היא המודל שלו ובת זוגו החביבה. אורי לוי, בתפקיד שדרן הרדיו, קלע "בול" קאריקטוראלי. גדעון שמר, בתםקיד המבקר האמנותי. היה מהוקצע ומלוטש, ואנושי ברגעי וידויו האומלל.

שמעון בר היטיב לגלם נוכל אמנותי חסר מעצור, כאהרון אלמוג הוא בן זוג הולם לו. יהודה פוקס ידע לכבוש את שימת הלב על הבמה, בהופעה גרוטסקית קצרה כשר אחוז-תנומה, הבא לפתוח תערוכה. זיוית בלטה בתפקיד אשה קרתנית, שיחד עם בעלה, המגולם על-ידי אליעזר יונג, קונים בטבין-ותקילין מסגרת ריקה, "יצירה של אמן גדול מתרקופת המסגרת שלו". ניסן יתיר, בתפקיד סבל בגאלריה, היה נציג עסיסי נוסף של ההמון בעל השכל הישר, ושפרירה זכאי – דוגמנית ומאהבת לכל.

ואחרון אחרון חביב: אברהם מור, בתפקי סחור תמונות ונדבן – שיחק משחק מלוטש ומסוגן להפליא, מגוון ומרשים, המעורר בנו רצון לראותו לעיתים קרובות יותר על במותינו.

התפאורה של אלי סיני יצרה מסגרת חזותית להצגה, הגם ללא ייחוד והגיעה לשיאה בתמונה האחרונה. תמונת התערוכה בגאלריה, שבזכות מוצגיה המטורפים היתה בעלת משמעות מצחיקה בפני עצמה. התלבושות של לידיה פינקוס גאני היו עשוויות כהלכה.

למרות התקפתו המוחצנית של קישון במחזה הזה על האמנות האוונגרדית, אין בדעתנו לתת ספר כריתות ליפושים של דרכי מבע חדשות וחדישות באמנות. המחזה המצחיק של קישון, שיש בו נוסף לאני – מאשים גם קול קורא לתבונה ולכנות, מלמד אותנו – לצחוק מחולשות עצמנו, לבוז לנסיונות לרמותנו, לא להיסחף אחר גילויים קיקיוניים של אופנה נבובה, ולחפש את החוויה האמנותית בראש וראשונה בתוך לבנו אנו.