השליט על הבמה

יוסף בולוף – ב"האחים אשכנזי".

מי שזוכר עדיין את ימי המאבק על זכותה ומעמדה של הלשון העברית בארץ-ישראל, כאשר במקומות ציבוריים שונים הותקנו שלטים "עברי – דבר עברית!", וכאשר הלשון האידית היתה אחת היריבות המסוכנות למעמדה הריבוני של העברית – אינו יכול שלא להתפלא מתהפוכות ההיסטוריה, שהפכו את מדינת ישראל העברית למקלט-מיפלט אחרון לשפה ולתרבות האידית בימינו. לצד העתונות האידית, המוצאת לה כר נרחב בישראל, מתבטא הדבר במיוחד בתיאטרון האידי, עד כי ישראל נהפכה למקום היחיד בעולם (פרט לווארשה), שבו אפשר לחזות בהצגות אידיש ברציפות בכל ימות השנה.

ה"התאזרחות" הזאת של אידיש בישראל יש לה, כמובן, צד לחיוב וצד לשלילה. טוב שיש מקום, בו משתמרים ומתחיים אוצרות של תרבות רבת שנים. אך עם זאת, הנהייה אחר המופע האידי – מצד תושבי הארץ ומצד תיירים כאחד – גוררת ביקוש להצגות "עממיות", זולות בתוכנן ובביצוען, שאין בהן יותר מהתרפקות נוסטאלגית על העבר. וגם כאשר מתארגן מופע של אמן אידי בעל שיעור קומה, מתלווה אליו ה"מסביב", שאיננו ברמה ההולמת אותו – ומתקבלת תוצאה כללית "מעורבת". כך קרה גם הפעם, כמו בפעמים הקודמות, בהצגתו האחרונה של אמן הבמה האידי הדגול יוסף בולוף.

בולוף נטל הפעם להצגה את הרומאן האידי הגדול של י.י. זינגר, "האחים אנשכנזי", אפופיאה על משםחה יהודית מן העיר לודג', המשקפת תקופה שלמה על ההווי והבעיות שלה, בחיי יהדות פולין. עיבוד יריעה רחבת-ממדים כזאת למסגרת דראמאטית היא מלאכה קשה ביותר, שבמקרה זה לא עלתה יפה. העיבוד הבימתי הסתמך על עיבוד ראדיו, שנעשה קודם לכן על ידי בולוף וזינגר, לשם שידור בהמשכים – שונים מחוקי המשכיות הדמאמאטית של הצגת ערב אחדץ שני מעבדי ההצגה, ליובה קדיסון (רעיתו של בולוף) וג'ו זינגר (בנו של י.י. זינגר) נקטו בתחבולות ה"תחזירים", שאינם אלא לקט של אפיזודות מחייו רבי-העלילה של גיבור המחזה.

יוסף בולוף מגלם בהצגה את אחד האחים אשכנזי, את שמחה-מאיר, שנהפך מעילוי של ישיבה לגאון תעשייתי ושליט פינאנסי, מנסה לבנות אימפריה כלכלית החובקת את פולין ורוסיה, ותוך כך הוא מתרחק לחלוטין מן ההווי הדתי בו גדל ו"מתפקר". בולוף – כפי שהוכיח במופעיו הקודמים בארץ – הוא אמן-בה המסוגל להפיח רוח-של-אמת בכל תפקיד שהוא נוטל על עצמו. ואמנם, מעשה-וירטואוז הוא כיצד הוא הופך את דמותו כהרף-עין מאסיר אומלל המעונה בידי חיילי הצאר – לחתן צעיר ההולך אל החופה, או לגביר אדיר ויהיר ההוגה רעיונות של ייעול ומהפיכות תעשייתיות. כל תנועה וכל מבט שלו מעוררים הזדהות מידית בקרב צופיו, וכל מלה היוצאת מפיו חודרת, בכוח האמת הפנימית שבה, ישר לאוזנם וללבם של המאזינים.

כל מה שמסביב לבולוף בהצגה זו – הוא שני-במעלה, ולרוב מתחת לזה. אולם כאשר בולוף עומד וחי על הבמה, מוכן הצופה להתעלם מכל מה שמסביב לו.