התוכן והמסגרת

"רומיאו וז'אנט" לאנואי – בתיאטרון "פרסה".

אופנת הבמות הקטנות, שפשטה בזמן האחרון, היא חביבה וראויה לעידוד, בתנאי שהן יודעות את מגבלותיהן. להציג את אנואי על במה קטנה, באולם (מועדון "צוותא" החביב) שאמצעיו הטכניים מצומצמים, עם שחקנים חובבניים – זה נוגד את הבמה הקטנה הטובה וזה נוגד את אנואי הטוב.

ז'אן אנואי, שכתב את "רומיאו וז'אנט" לפני למעלה מעשרים שנה, הוא יוצר כה רב-גוני שאין "להכניסו למסגרת". בשלושים ומעלה שנות יצירה הוא הספיק להיות "שחור" ו"ורוד", מבקר ומתפייס, תוהה ומשיב – ותמיד מבריק בטכניקת הכתיבה הבימתית, בעושר של מחשבה ובברק של לשון.

"רומיאו וז'אנט", למרות היותו מחזה טרגי, הוא אמירת הן לחיים, שיר לרגש, תוך פניית עורף לשכל הקר ולתבונה הממושטרת. וגם במחזה זה יש באמתחתו של אנואי שפע של רעיונות יפים, מנוסחים להפליא – מי כצרפתי יודע להעריך טעמו של פסוק מנוסח כהלכה? – בלשון קולעת וקולחת, בביצוע תיאטרון "פרסה" שמענו רק הדים מטקסט זה, בתרגום הפשטני של נורית גרץ.

הבמאית ניקול קסל ניסתה להעטות אווירה פיוטית על עלילת אהבה הטרגית, אך השחקנים לא השיגו אחידות אפילו במישור ההיגוי: מרים נבו, בתפקיד אם קשוחה, צרמה בהיגוי מרכז-אירופי; זכריה טובי, בדמות של אובד-דרך חכמן, נטה להיות קומיקן בניב מזרחי; רחל דובסון (ז'אנט) ושמואל וולף (האב), שני שחקנים מבטיחים, נשאו בעול העיקרי של ההצגה, כשמלי מרקובצקי מגלמת צעירה ממורמרת במשחק קורקטי וגדליה בסר הוא ארוס ומאהב חיוור.

דחיקת העושר של אנואי לתוך מסגרת ויכולת צנועה, כפי שנעשה כאן, אינה מזיקה אמנם לאנואי, אבל אינה מועילה ל"פרסה".