"איש קרח בא" מאת או-ניל – בתיאטרון חיפה
את יוג'ין או-ניל, מגדולי המחזאים של דורנו וחתן פרס נובל לספרות, מציגים אף בארצות האנגלו-סאכסיות לעיתים רחוקות. ממדיו העצומים מקשים את הצגתו על הבמה המסחרית, ומוסדות תרבות מסובסדים אף הם אינם נחלצים על שני וחמישי להעלאת הצגות, שאורגן המלא הוא שש שעות.
על כן, מי שהחליט להעלות את או-ניל עתה על הבמה העברית, הפגין חוש-תרבות אוניברסאלי ראוי לשבח, אומץ להתמודד עם אתגר אדיר – וגם אי-הבנה מעציבה לגבי מצב במתנו וכוחנו בתחום זה.
* * *
הצגת "איש הקרח בא" הועלתה על במתנו בגרסה מקוצרת של שלוש שעות – ולא שש שעות, כבמקור, עם הפסקה לשם ארוחה באמצע – וזאת נקודה אחת לטובתה. קשה למצוא נוספות.
התמאטיקה של "איש הקרח" היא חברת בני-אדם, שנתדרדרו לתחתית התהום ואין ביכולתם – ואף כבר לא ברצונם – להיחלץ מניוון של שיכרות ובטלה. המחזה אינו כתוב במארג עלילתי אלא בדומה ליצירה מוסיקלית פוליפונית, כשכל דמות מותחת קו משלה בתוך מכלול הצלילים והחוויות. דבר זה מחייב צוות של "סולנים"; וכאשר מדובר ב-16 איש על הבמה העברית – מובן מראש, שזאת מטרה שאין להשיגה.
הבמאית נולה צ'לטון בנתה פה ושם במה מעניינת, כגון בשולחן לכל רוחב הבמה, בן-דמות ל"סעודה האחרונה", אך כל זה לא מנע, שמן הבמה תנשב צינת-קרח, מקפיאה כל התלהבות.
פה ושם נראה ניצוץ, שרימז מה יכול היה להיות, אילו היו כולם וירטואוזים: אילן דר הבריק בדמות הקפטן האנגלי; אילן תורן יצר גרסה כושית-עברית רבת עניין. השאר, לעומת זאת, נעו בהישגיהם בין הטוב-למדי לבין לא-טוב למדי. איצקו רחמימוב, שנשא בתפקיד ראשי של אדם, הפורץ ברוח-סערה לתוך חבורת המיואשים, ומנסה לחולל בהם איזו הפיכה – לא נשכר הפעם מהחן והטמפרמנט שלו ונשאר במישור דיקלומי.
* * *
התרגום של רבקה משולח הוא שוטף, אף כי לפעמים מורגשת עירבוביה של שטף דיבור משנות ה- 70 לצד עגה של שנות ה- 40. התפאורה של אלי סיני קולעת, והתלבושות של רות דר – קוסמות ומלאות השראה.
אגב, מדובר במחזה על אותה תקופה, שבה מחלק-הקרח היה מביא קרח לבתים, ל"הפעלת" מקררי-קרח. מחלק-קרח אחד כזה, שדווקא חימם יותר מדי איזו עקרת-בית קצת מצוננת, הוא שהעניק את השם ליצירה, אז למה "איש קרח" – ולא "מחלק הקרח"?
אנשי קרח היו, לצערם, היושבים באולם.