זה לא מספיק

"יחי החופש" מאת טום סטופארד בקאמרי

תום סטופארד נמנה עם השורה הראשונה של המחזאים הצעירים באנגליה. אחד ממחזותיו אף הוצג על בימת לונדון במשך שנים – ומשך מבקרים גם ממרחקי חוץ- לארץ. לכן, למראה הקומדיה הדלילה והמתמשכת הקרויה "יחי החופש", התעוררה שאלה: האמנם אותו איש כתב את זה וגם את זה?

הירהרנו בתוכנה של הקומדיה, מעבר למה שהוצג לפנינו על הבמה, והצלחנו לנחש, במאמץ כלשהו, שיש בה יותר ממה שהוצג לפנינו מעל בימת התיאטרון הקאמרי.

סטופארד מציג במרכז הקומדיה שלו דמות של אדם תמהוני, החושב עצמו לממציא – והוא ממציא כל הזמן, לא חשוב מה. הדבר המשותף בכל המצאותיו הוא, שהן חסרות שחר, חסרות עתיד, שבכל אחת מהן מצויה פגימה כלשהי, שכל ילד בעל-הגיון מסוגל לגלותה, אבל לא הוא. המשותף הנוסף לכל המצאותיו הוא, שהוא מאמין בהן בכל לבו, אינו נרתע מכשלונותיו ומפלותיו. הוא איתן כסלע – האמונה היא אצלו מעל לכל, מעל למציאות וקטנותיה.

הרי לנו דמות חביבה של אדם חולמן. המימד הנוסף ניתן לה על- ידי הדמויות המקיפות אותו: בנות משפחתו, היודעות את חולשותיו – אשתו ובתו – מעמידות פנים כמאמינות, מסייעות בידו, מפרנסות אותו, אומרות כביכול הן לגידולי- הפרא של דמיונו השגעוני. כאן נוגעת הקומדיה קלילות בתחום הטראגיקומדיה: מתוך אהבה אמיתית, מקריבות עצמן שתי נשים בריאות וחביבות, כדי ליצור סביבת חיים לאהוב-לבן התמהוני והמתעתע.

למרבה הצער בהצגת הקאמרי לא נעשה נסיון לחדור לעומק הזה, שיש בו עצבות מלבבת, אלא הבמאי, שמואל בונים, עשה נסיון טוטאלי לסחוט צחוקים רבים ככל האפשר מכל סיטואציה שמזדמנת בדרך הפתלתלה של הממציא-בעיני-עצמו.

ומגלם דמות הממציא, אבנר חזקיהו, הלך נאמנה בקו הבמאי, וגילם – ביכולתו ובחינו הרגילים – כעין דמות של תרנגול נפוח ושוטה, נושא נוצותיו בעוורון לסובב אותו.

היה זה הכרחי, שתוך זמן קצר נחוש בבירור, מה ההצגה הזאת מביאה לנו: פטפטן אווילי, המהלך בין שפויים – בעימות שנועד להצחיק. זה לא מספיק לערב של תיאטרון. זה לא מספיק אפילו בשביל להצחיק.