זקן החבורה – מופת לצעירים

תולדות חייו של זקן שחקני הבמה העברית, יהושע ברטונוב, הם מעין "קורס קצר" של תולדות התיאטרון העברי בכללו. הגלריה העשירה של דמויות שיצר על הבימה – במשך 55 שנים – היא מבחר רפרזנטאטיבי מרפרטואר הבמה העברית. טבעית איפוא הנטייה לראות באמן כזה – "מוסד", מעין מוזיאון חי. אולם הנטייה הזאת אין לה קיום אצל יהושע ברטונוב. ה"מוזיאוניות" אין לה אחיזה במוקד זה של חיוניות וחדוות חיים.
נוסף על הוכחת כוחו האמנותי הניתן בכל עת תמיד, הוכיח ברטונוב את חיוניותו בימים אלה בענין פשוט. פשוט ואנושי, כדרכו. אחרי מחלה של חודשים רבים, אחרי שכיבה ממושכת בבית חולים – חזר ועלה על הבמה, כמימים ימימה. בהצגת "כבלים", החביבה עליו, בישר לכל רואיו כי כוחו עמו, כמאז ומתמיד.
בעודו בבית חולים, היה ברטונוב מתלוצץ ואומר: "צריך אני ללמוד לשחק על רגל אחת, שאפילו אם לא תתרפא רגלי האחת – לשחק לא אחדל". ועוד: הוא נדר נדר, שאם יחזור אל הבמה, יזמין את כל הסובבים אותו. רופאים ואחיות מאנשי בית החולים אל "הצגתו". וכאשר דרש כך קיים. ובאותה הצגה חגיגית יכול היה אדם מן החוץ לתמוה – מה נתערבב כאן הקהל המדיציני עם קהל מקורבי האמנות. הדבר שהביא אותם לאכסניה אחת זו שמחת הבראתו של ברטונוב.
הצגת "כבלים" בבימויו של צ'מרינסקי המנוח, אינה עוד מרעישה עולמות, אף לא את עולמנו הנפשי, כמו בשנת 1931. פעם היו מנגינותיה נשמעות ללא הרף על חולות שפת הים של תל אביב, מפי הנוער, במועדוני תנועות הנוער (מנגינות אחרות מהלכות כעת על שפת הים התל-אביבית !), פעם היו המימרות של המהפכנים "מטבע עובר" בפי כל איש. כיום שונים הדברים. ואף על פי כן, הצגה נאה היא ומשולה היא לסרט ישן וטוב, שאף על פי שהוא "קצת אילם" – נעים לראותו. משולה היא לדפדוף באלבום של צילומים, שלמרות הצוהב שעלה בתמונות ואעפ"י שנשתנו העתים – יש בו מן המהנה. ויתכן, שכדאי להעניק את ההנאה הזאת לחוג קצת יותר רחב של צופי ושוחרי תיאטרון.
ה"תור" הארוך של אנשים שעמד בפתח חדר האיפור של ברטונוב אחרי ההצגה, כדי לברך ולנשק אותו – נשא עמו, כברכת לב, את "דבר דוד המלך", שברטונוב השמיע אותו לקהל מברכיו-מוקיריו (אחר שהוציא פתק מכיסו, כי "עדיין לא למדתי זאת בעל פה"): – רגלי כאיילות ועל במותי יעמידני (תהילים, י"ח, ל"ד).
כן יהי רצון.