יהודי – וארצו

תוכנית חדשה של דז'יגאן ולהקתו.

שוב מופיע לפנינו דז'יגאן, האמן האידי העסיסי והנלבב, בעל הומור מיוחד, בעל המימיקה המיוחדת, בעל הסגנון הפנטומימי המיוחד – בתוכנית הקרויה "יש ליהודי ארצונת", ומתברר, כי יש לו, לדז'יגאן, כל מה שאמן טוב צריך, ורק דבר אחד אין לו – ארצונת…

אין זאת בעיה חדשה אצלו, וככל שנמשך הדבר, כן מצער הוא יותר את מעריציו הרבים של דז'יגאן: לפנינו אמן נפלא, יחיד במינו, והוא מחפש קרקע. אין זאת רק שאלה של הלשון העברית, שעדיין אינה שגורה בפיו, למרות שנות ישיבתו הרבות בארץ. זוהי שאלה כללית יותר, שאלה של גישה לחומר ולקהל, ובשאלה זו קשה לדרוש תהפוכות מאמן ותיק ומנוסה כדז'יגאן. אך אף אם אין לדרוש תהפוכות – המצב מחייב מחשבה ומאמצים.

בתוכניתו החדשה של דז'יגאן מבדיל אני, לפי טעמי שלי, כמה וכמה חלקים. החלקים המצוינים שבהם עומד דז'יגאן לבדו על הבמה ומגיש טקסטים שלו ושל אחרים, בהיגוי האישי המיוחד לו, באוצר התנועה האישי שלו, בריתמוס הפרטי שלו, בפנטומימה הפרטית שלו. כאן דז'יגאן הוא קומיקן וסטיריקן, המשנה את מראהו מדמות לדמות כהרף עין, בתנועת יד, בקריצה, בהסבת ראש. הוא משחק עד מלואן – את כל השתיקות; וכאשר הוא דובר ומתנועע, הרי זה כעין בלט.

חלק שני בתכנית הוא באותם קטעים, שבהם מופיע דז'יגאן עם להקה ומגיש סקצ'ים קומיים, שתוכנם המילולי הוא לפעמים חדש ואקטואלי, אך סגנונם ורוחם לקוח מימי זוהר של העבר, שרעננותם הועמה מכבר. ניחא, גם בקטעים אלה אפשר למצוא נחת. עגום יותר הוא החלק השלישי, המיועד לתצרוכת תיירים אמריקניים נוסטלגיים – שירים סנטימנטאליים וכעין רביו ברמה נמוכה, שבימויו של אברהם ניניו לא יכול היה להפיח בו חיים.

לאוהביו – דז'יגאן הוא אחד ואין שני לו; והללו בוודאי ישמרו לו אמונים גם לעת דרך קשה וחיפוש נתיבים חדשים.