מגוון ביקורות תיאטרון
של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.

ישתובבו הצעירים (והקשישים) לפנינו

"חמש חמש" מאת אהרון מגד – ב"תיאטרון הוורוד".

לפני כעשר שנים, כאשר הוצג לראשונה מחזהו של אהרון מגד "חמש חמש" בתיאטרון "אהל", היה בו חידוש כלשהו. היה זה איד הניסיונות הראשונים להציג כעין מיוזיקל ישראלי – עלילה קלילה – שובבה, בלוויית פזמונים.

בעת ההיא, היה גם עדיין צידוק מציאותי למהתלה העלילתית – הציונות לא היתה עדיין כל-כולה במרכאות, ואז אפשר היה להאמין, למשל, שבת מושב צעירה אינה יודעת מה זה "באר".

היתה זאת גם התגלותו הראשונה של יוחנן זראי כמלחין מוכשר של פזמונים, והתגלותה הראשונה של ריקה זראי. שאמנם היתה אז רק בשלב הראשון של סולם עלייתה, אך הפגינה כבר אישיות אמנותית-בידורית מבטיחה.

כל הגורמים הללו, שחיבבנו את ההצגה עלינו אז, נעלמו בגירסה המחודשת, אם בגלל התמורות שהתחוללו במציאותנו בינתיים, ואם בגלל הביצוע החובבני – השיגרתי כעת אבל הקהל צוחק.

אחר שניטל ממנה העוקץ המציאותי, נהייתה עליילת "חמש חמש" ריקה מכל תוכן: ה"סבך" הקומי הוא תמים עד ילדותי; לסאטירה אין כאן זכר. פארסה לא נוצרה משום שהביצוע הקומי הוא "רציני על – באמת", בלא קריצת עין כלפי עצמו – אבל הקהל צוחק.

עשרת הצעירים, המגלמיםי את דמויות בנות המושב והחיילים – הבנות: אביבה פז, רונית כץ, אסתר גרוטס, גילה גנור, ואורה מורג; והבנים: דוד סמדר, שאול צור, שלמה ניצןף אלי כהם וישראל אברהמי – מזמרים ומרקדים ומפזזים, בהדרכה הכוריאוגרפית חסרת המקוריות של אהובה ענברי. ועשרת הקשישים – האמהות של המושב: ג'טה לוקה, מרים אורית, שלומית קפלנסקי, נורית כהן ומדלין רחמימוב; והאבות במושב: יעקב טימן, יוסף אוקסנברג, נתן וולפוביץ', בן-ציון זילברג ומאיר גולדשמידט – מקפצים ונאנחים, מתפתלים ומזדעקים וגונחים. בהדרכתו של הבמאי גדעון שמר, תוך ניצול אוצר ההצחקה של ה"סלפסטיק", ולפי מיטב המסורת של "המטאטא" שייזכר-לטובה, אבל הקהל צוחק.

לפזמונים המקוריים של נעמי שמר ויוחנן זראי, שחיפשו ומצאו זווית מקורית כלשהי, ולכן מוסיפים לשמוע ולפזם אותם, אחרי כל השנים, עד עצם היום הזה, נוספו בהצגה המחודשת עוד כמה פזמונים, דלילים בתוכנם המילולי והנעימתי, – אבל הקהל צוחק.

גם בין ארבעים עד חמישים ההצגות, המוצגות ערב-ערב על בימותיהן של לונדון ופאריס, מצויות בדרך כלל רק הצגות ספורות, שיש בהן ערך אמנותי או רוחני, או חידוש כלשהו. השאר נועד, מראש ובכוונה תחילה, "להמונים". נראה, כי גם אצלנו מתחילים להפיק הצגות, המכוונות במישרין ומלכתחילה לבני נוער, שחוש האבחנה שלהם לא הבשיל עדיין די צרכו; לחיילים שהורגלו למופעי הבידור של הלהקות; ל"עמך". ואם כן הדבר, מוטב אולי שילכו לראות, במקום משהו זול יותר וגס יותר, את "חמש חמש", הצגה שובבה על-דרך-התמימות, – כי הקהל צוחק.

ישתובבו הצעירים חמש חמש התיאטרון הוורוד מאי 1965