מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"איש חסד היה" – בתיאטרון "בימות".
הנאה כפולה מנחילה הצגת "איש חסיד היה" בתיאטרון "בימות": ראשית הנאה מן החיזיון הרענן, משחקנים צעירים ונחמדים המגישים טקסט ושירה באופן לא מאולץ; ושנית, הנאה מן העובדה שייתכן כי בתקופת ה"ביטניקים" וה"היפיז" מסגלים לעצמם צעירים ישראלים דווקא את החומר המיוחד במינו של תקופת החסידות, כאילו היו אלו… סתם בלאדות של ימי הביניים.
הנקודה השנייה – יכולת התקשורת בין קבוצת צעירים ישראלים, רובם חניכי בתים חילוניים, ובעצמם לא-מאמינים ואפיקורסים, עם עולם החסידות, שכולו אמונה ולהט של התמסרות לבורא – היא עדות לתהליך ההתבגרות הנמשכת של ההוויה התרבותית במדינת ישראל. אחד הסימנים להתבגרות הזאת היה, כאשר אפשר היה להעלות בארץ הצגות אידיש, בלא שיחוש איש "סכנה" כלשהי לעברית ולתרבותה, אלא להיפך, תוך תחושת התקשרות והמשכיות עם תרבות יפה וגדולה, סמוכה מבחינת זהותה ורוחה.
ועתה הובא בהצגה זו עולמה של החסידות קרוב לציבור – ובעיקר לנוער – של סוף שנות השישים בישראל, על ידי זינוק נועז מעולם התכנים של העבר אל עולם הצורה והביטוי של ההווה.
איסוף החומר נעשה בטוב טעם ובחן על ידי חבורת יועצים – שמואל הכהן אבידור, יואב אלשטיין, ושחקן הלהקה שלמה ניצן.
דן אלמגור, בעל העט הקלה והשנונה, יצק את סיפורי החסידות לתוך לשון עברית מודרנית וחיה, שעם זאת היא רחוקה מחילול ערכים, כשהוא נמנע מפאתוס, נוגע קלילות בהומור, ושומר על יחס של כבוד כלפי אותה רוח של אמונה תמימה ועזה, שהיא מיסודי היסודות של החסידות.
נראה לי רק, כי בדבר אחד לוקה המבחר הנאה שהוגש לנו בערב זה – באי-השתקפות מספקת של רוח השמחה החסידית. החסידות הייתה לא רק תורה של אמונה, אלא גם תורה של שמחת חיים סוערת ושוצפת, שמחת נהנין גשמית, שמחה של אכילה ושתייה ופורקן-תוך-ריקוד. הצד הזה של החסידות, שמשמעותו חשובה לא פחות לגבי יצר הקיום הלאומי מן הצד של אמונה עזה ובלתי-נרתעת – לא השתקף בהצגה זו, וחסרון זה הוא גם הפסד מבחינה בימתית-תיאטרונית.
במאי ההצגה, יוסי יזרעאלי, העלה את הערב החסידי הזה במסגרת סגנונית מודרנית לחלוטין – דהיינו, כביכול, ללא מסגרת כלשהי, שהשחקנים מביאים ומוציאים קרשים ודרגשים, "מעמידים" את התמונות תוך כדי זמרה ודיבור, מפרקים ובונים, בהתאם למעברים. סגנון "מפורק" זה היה נעים בביצוע שחקני ההצגה הזאת, גם בגלל ההנאה החזותית, גם משום שהוא משחרר את הצופה מהרגשה של יראת כבוד, שעלולה לצמוח בנקל, בשעה שמדובר בנושא בעל משמעות היסטורית, ב"מה שהיה ואיננו עוד". עם זאת, בכמה תמונות ומעברים הורגש אי-שקט מיותר על הבמה, עד כי נדמה היה, שהבמאי חשש, שאם יניח לעניינים זמן-מה ברגיעה, עלול להשתחרר שממון – ואני סבור, שיכול היה לסמוך יותר על כוחם של הטקסטים ועל מבצעיהם.
הסצנה המסיימת, שבו מעלה הבמאי על הבמה יהודים מובלים לטבח בידי הנאצים והם שרים, בכריעת ברך שיר חסידי – היא בעיני זוועה לעיניים ולאוזניים. הניסיון הפסבדו-היסטורי "לסגור את המעגל" ולהוליך את החסידות מימי הזוהר שלה ביערות מזרח אירופה ועד לימי הטבח הנורא בימי הנאצים – נתגלה כפסול גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה אסתטית. עדיין אפשר לקצץ את הסצנה הזאת – והכל ייצאו נשכרים.
רבות תרמו להצלחת ההצגה הצייר דני קאראוון, שבנה קיר-רקע מקסים, בסגנון הציורים התמימים של בתי הכנסת בפולין, ויוחנן זראי שקיבל על עצמו באהבה את עול המנגינה והרוח של המוסיקה החסידית, ושילב אותה להפליא בהצגה.
בקרב השחקנים בלטו שלמה ניצן, בעל הנוכחות הבימתית החזקה, ולוליק, המיטיב מכולם לשיר ולקרוא. דני ליטאני, בעל ההופעה המובהקת של עידן ה"ביט" (גם בגלל המשקפיים הכהים), יש לו רגעים מרשימים ומבטיחים.
בצוות הנשי בלטה חנה רוט, בנגינה ובשירה רהוטה, בתיה ברק, שהפגינה אישיות וטמפרמנט בהצגה הקודמת ("ספון ריבר"), לא הורגשה במיוחד בהצגה זו. גם דבורה דותן, תגבורת חדשה בצוות "בימות", נראתה מהוססת.
הצגת "איש חסיד היה" ראויה לשבח על שום היותה יצירה מקורית, שואבת ממקורותינו היהודיים שלנו, ולא רועה בשדות זרים, מגבשת ביטוי מודרני לתכנים ישנים-שאינם-מתיישנים – ומנחילה בכללותה לצופים בה הנאה חזותית-שמיעתית ורוחנית.