כולם מפחדים

"איזון עדין" מאת אדוארד אלבי ב"הבימה".

אחרי כמה "החטאות", שלא נעמו לא לצופים, לא למבקרים, ובוודאי לא לתיאטרון עצמו, עלה שוב תיאטרון ה"בימה", על דרך המלך, בהעלאת ההצגה המעניינת "איזון עדין" העומדת על מחזה מצוין, משחק טוב ובימוי נכון.

המחזה נסב על מחלת בן המאה ה-20, האדם של חברת-השפע שלכאורה מתנהלים חייו בדפוסים של רווחה ושלווה, בתוך מסגרות חברתיות אנושיות יציבות, אך לאמיתו של דבר מגיחים מכל קרן זווית שרצים בלתי-נראים-לעין של אי-סיפוק, תסביכים טראומטיים, חוסר תקשורת ופחד-אימים מפני שואה לא-נודעת, התלויה בחללו של העולם.

מצב משברי זה, הנובע מאורח חיים המעוצב לאור אידיאלים שנקבעו משכבר ולא הותאמו לעידן החברתי החדש, מודגם לפנינו בכמה רבדים: זוג קשיש, שלכאורה ישנם לו כל התנאים הדרושים לחיי שלווה נינוחה, ניצב לפתע על עברי פי תהום של חורבן וטירוף; זוג קשיש אחר נתקף אימה בלתי-מוסברת, ותוך הזדקקות לעזרת ידידים ותיקים הוא מגלה, כמה נבובה וחסרת תוכן ממשי היא הידידות, שפרחה באורח חיצוני, במשך עשרות שנים; אישה צעירה, הרואה בפיכחון את המירמה בכל המתרחש סביבה, אינה מוצאת מפלט אלא באלכוהול; אישה צעירה שנייה, שלכאורה יש לה כל הדרוש ליצירת חיי משפחה ומציאת סיפוק בהם, מתדרדרת ללא תקוות מוצא מגירושין לגירושין.

כל זה מתואר במחזה מרשים, בנוי בצורה מעניינת. בעל מבנים דרמטיים עזים.

*

הבמאי-היאורח האנגלי, מיכאל מיצ'ם, בנה את ההצגה רבדים-רבדים, תוך שמירה קפדנית על עיתוי, שיניח לדברים הנאמרים לחלחל לתוך אוזנו של הצופה. זהו בימוי נבון ותרבותי, עשוי בסגנון של "אנדרסטייטמנט" – מתוך הנחה, כי הדברים הנאמרים "יעשו את שלהם", ללא עזרה של אפקטים חיצוניים. אולם נראה לי, כי בכמה וכמה קטעים של ההצגה היה שיקול זה מוטעה, והוא נובע כנראה מן העובדה, שהבמאי אינו "שומע" עברית. לפעמים הלשון עצמה, ולפעמים אופן אמירת הדברים, לא נשאו עמם ממילא את המטען הדרמטי המצוי במקור, וכאשר נתבקשה כאן "יד דוחפת" של במאי – היא לא הייתה בנמצא.

המתרגמת עדה בן-נחום עמדה בפני משימה קשה, משום שהשפה שבה מדברים גיבוריו של אלבי, בסגנונה ובדפוסיה, כבר טומנת בחובה את הקונפליקט הדרמטי בין החוויה החיצונית לבין המערבולת הפנימית. בלתי-אפשרי כמעט לצקת מלשון אל לשון את המשמעויות האסוציאטיביות הדקות, הטמונות בדיבור בדפוסים לשוניים של שפת המקור, שצמחה בנסיבות ובהווי כה שונים מסביבתה של שפת התרגום. עדה בן נחום עשתה עבודה טובה מאוד, בהעתיקה את המקור לעברית חיה, טבעית ומובנת, אך בנקודות מסוימות, כפי שהעירונו לעיל, חשנו צורך ב"נשק מסייע" של במאי, היודע עברית ומכיר באופן בלתי אמצעי את הצופה העברי.

לידיה פינקוס-גני, יוצרת התפאורה והתלבושת, בנתה במה גם הדורה וגם מעניינת, יציבה במבנה ובצבעוניות, שהמחישה היטב את המסגרת החיצונית האיתנה. מול הישימון המעורער של הנפשות הפועלות בה.

*

סטלה אבני נשאה על כתפיה חלק ניכר מההצגה, בגלמה את דמות האם, הרואה עצמה כמסמלת את "הקן המשפחתי", ולמעשה היא נוקשה ורודנית, מכוונת את ההתרחשויות ביד חזקה מאחורי הקלעים ולפניהם – ומתוך הסתירה הזאת היא צופה באופק את טירוף-הדעת האורב לה. לצד רגעים חזקים, היו לה גם רגעים חלשים, בעיקר במונולוגים הארוכים שהמחבר שם בפיה, אשר האטו את מהלך ההצגה ורופפו את המתח. שמעון פינקל, בתפקיד בעלה – הגבר הקובע לכאורה אך לאמיתו של דבר הוא חלוש וחסר אונים לחלוטין – שיחק באיפוק שהורגשה בו מידה רבה מדי של חולשה ומידה מעטה מדי של תיסכול נזעם, שפרץ ממנו לפרקים.

יעל דרויאנוב, בתפקיד הבת, שיחקה משחק חיצוני מדי, שעיקר חולשתו הורגשה ברגע שבו היא מתפרצת התפרצות היסטרית אלימה.

מרים זוהר גילמה בסגנון אלגנטי ומרשים את דמותה של האישה הצעירה, המיואשת מכל ולא איכפת לה, ומוצאת את נחמתה וסיפוקה בקינטורים קלילים, אך חודרים עמוק, ובטיפה המרה.

השחק הבולט בהצגה היה רפאל קליצ'קין, שנעזר באופן מצוין על ידי עדה טל – בדמות זוג הידידים, אחוזי האימה המסתורית, המחפשים מפלט באנשים ובאידיאלים שטיפחו כל חייהם, ולשווא. במשחק מאופק, מסוגנן ומעניין, בנו שני השחקנים הללו את חזות הבלהות של עולמנו, שבו, כאשר שואלים "מי מפחד (מוירג'יניה וולף)"? – התשובה היא: כל אדם מפחד…