לא ללכת – אלא להוליך

"משרתם של שני אדונים" בתיאטרון חיפה.

–

יודע אם ההנהלה האמנותית של התיאטרון החיפני הושפעה מדברי הביקורת שהשמיעו לא מכבר חברי מועצת העירייה על הרפרטואר של התיאטרון והחליטה ללכת הפעם בכיוון של "הצגה קלה", "עממית". כזכור, סברו אבות העיר חיפה, כי הרפרטואר של התיאטרון שלהם – רפרטואר, שזכה לשבחים מפי הביקורת, שצריכה להיחשב לפוסק היחיד וגם המוסמך ביותר – הוא יותר מדי "אבנגרדי, מודרני, לא-עממי". דעתי היא, כי בחוות הדעת הזאת חרגו אנשי עיריית חיפה לא רק מתחום סמכותם, אלא גם מעבר לתחום יכולתם. חברי העירייה יכולים להחליט אם להקים תיאטרון אם לאו. הם יכולים להחליט מי האיש שצריך לעמוד בראש הפעולה האמנותית הזאת. אך מכאן והלאה – ההחלטה היא, צריכה להיות, לגמרי מחוץ לתחום התערבותה. כי תיאטרון הוא מוסד, המחייב טיפול מצד מומחים ומביני דבר, באותה מידה כמו כל מוסד מומחים אחר; וכלום יעיזו חברי מועצת העיריה, אחרי שמינו מנהל למוסד רפואי, למשל, להתערב בהחלטותיו בענייני דיאגנוזה וטיפול?

יתכן, איפוא, שהתיאטרון החיפני התחשב בדברי הביקורת הבלתי-מבוססים של חברי מועצת העיריה וניסה הפעם "ללכת אל העם". יתכן גם כי מנהל התיאטרון החיפני, יוסף מילוא, נתקף ברגשי נוסטאלגיה אל הצגה שביים לפני כ-19 שנה, בראשית צעדיו של התיאטרון הקאמרי, ופנה שוב אל מחזהו של קארלו גולדוני. הבחירה כשלעצמה, אין לבוא בטענות אליה. אך התוצאה שנתקבלה היתה מאכזבת. מחזה בסגנון "קומדיה דל ארטה" כמו "משרתם של שני האדונים", אינו כלי להתעלות רוחנית. הוא אמצעי ל"משחק תיאטרוני" עליז, שובב, שוצף, ובעיקר – משחק וירטואוזי. השגת המעלה הזאת נמנעה מן ההצגה החיפנית גם בגלל מיעוט השחקנים בעלי יכולת בהצגה וגם בגלל קו הבימוי, שפנה במישרין אל תעלולי ההצחקה "העממיים" ביותר.

יעקב בודו, בתפקיד טרופלגינו, הוכיח מה שידוע מזמן, שהוא קומיקאן וגם מצחיקן מוכשר ביותר. אולם במסגרת ההצגה הזאת ניתן לו – והוא נוטה לכך – ליהפך למוקיון, המשיג את מבוקשו מן הקהל על-ידי העוויות וגניחות וכירכורים, דבר שרחוק מלתרום לצביונה האמנותי של ההצגה. יוסף גרבר, בתפקיד פנטלונה, היטיב לסגנן את דמותו של האומלל המסורתי הזה, אך שכר הסיגנון יצא בהפסד של מלאכותיות. אילן דר, בתפקיד סילביו, הבן השלומיאל, השקיע אף הוא עבודה רבה בעיצוב דמותו הקומית,. אך התוצאה לא היתה משובבת נפש.

בין האחרים, שהופעתם על הבמה לא היתה הרבה יותר מ"נוכחות" בלבד, נציין את איילה דין, שמבחינת הופעה חיצונית לפחות מילאה את המוטל עליה, בגילום דמות הצעירה הנאה, המתחפשת לעלם נאה.

עיבודו של גולדוני על-ידי יוסף מילוא (את שם המתרגם לא מצאנו בתוכניה) נטה כולו בכיוון של "עממיות", שספק אם מקומה בתיאטרון אמנותי. מותר לעבד, ולפעמים אף צריכים ומוכרחים לעבד. אך האקטואליזציה שבעיבוד תיאטרוני חייבת להיות בעלת רמה רעיונית – ואיזו הלצה מתחרזת על "הארגז הנשלח קאהירה" מתאימה בהחלט להופעה היתולית קאברטית, אך לא לתיאטרון.

הצייר אריה נבון בנה רקע תפאורתי יפה – יריעת ענק, שעליה מצויירים בתי ונציה. אך במת המשנה, שנבנתה לפני הרקע הזה – בדמות במה של להקה נודדת, המוקמת בכיכר העיר – הפריזה בכיוון של נאטורליזם דהוי ומשמים, עד כי נפגמה ההנאה האסטטית.

הבמאי יוסף מילוא השקיע את מיטב מאמציו בהצבת הצגה מצחיקה. אולם האפקטים שהועלו לא היו מקוריים ומהנים בכושר-האפתעה שבהם, אלא שיגרתיים ועל-כן במידה רבה מאולצים. על הקו "העממי" תעיד גם העובדה שבהצגה שולבו קטעי לוליינות קרקסית – קטעים, שגם אם יש להם הצדקה היסטורית מבחינת ה"קומדיה דל ארטה", לא היתה להם הצדקה אמנותית בהצגה הזאת.

מוסר ההשכל הוא: אל נא ינסה תיאטרון, בניגוד לדרכו בעבר, "ללכת אל העם"; מוטב לו להמשיך ולהתאמץ, כמקודם, להוליך את העם אליו