מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"החייל האמיץ שווייק" – ב"תיאטרון הוורוד".
שווייק של הסופר הצ'כי יארוסלאב האשק, שנוצר לפני כ-455 שנה, בתום מלחמת העולם השנייה, נהפך לדמות קלאסית אוניברסאלית, שמן הראוי שכל דור ודור יכירנה.
לנו, בישראל, נתמזל להכיר את שווייק בעיבוד הבימתי המצויין של מאכס ברוד – אשר נוסף להיותו סופר מעולה, הרי הוא גם איש פראג, בן-עירו של האשק – ובגילומו של מאיר מרגלית, בתיאטרון "אהל". מאות הצגות של "שווייק" גרמו לזיהוי תת הכרתי כמעט בין היצירה והמבצע, עד כי קשה היה לנו להעלות על הדעת שווייק שאיננו … מרגלית.
אולם שווייק של "אהל" בלשון ובתפיסה של שנות השלושים התיישן. ובינתיים צמחו בישראל אלפי בני דור חדש, שפשוט לא "הספיקו" לראות את שווייק ההוא. ועל כן טוב שניגשים ליצירה הזאת מחדש, בלשון ובאוצר המושגים – והמונחים של כעשרים שנות מדינת ישראל, כדי להגישו בצורה רעננה וטריה.
שווייק המקורי "משוכן" בספר, ענק, בן ארבעה כרכים. אחר שפירסם חלק מיצירתו בצורת המשכים בעיתונים, לא הספיק האשק לגמור את הכרך הרביעי, כ י מת מחמת שתייה מופרזת. ארבעת הכרכים של שווייק הם אוצר בלום של עלילות, סיפורים, מעשיות ואפיזודות, שכל-כולן סאטירה חריפה על טמטום של משטרים בירוקראטיים וצבאיים, כתב-קטיגוריה עליז נגד הצביעות וההתחסדות, קריאת בוז תוקפנית באוזני בעלי השררה, נציגי ה"מוסד", שומרי המוסר והדעת.
את חוד ההתקפה הלגלגנית הזאת נגד כל המאוס והנלעג במשטר ובחברה נושא שווייק שלכאורה, הינו מטומטם ואידיוט – אפילו אידיוט "מדופלם" על ידי ועדה רפואית ממשלתית – אך לאמיתו של דבר, הוא האדם הנבון היחיד בכל המיצעד העשיר של הדמויות שהאשק מעלה. אגב, חוקרי כתביו וחייו של האשק מצאו לא מעט קווים מקבילים בין עלילותיו של שווייק לבין קורות חייו של האשק עצמו, אשר שירת גם הוא במלחמת העולם הראשונה בצבא הקיסר פארנץ יוזף.
גדולתו של שווייק היא איפוא בכך, שהוא נושא רעיון – בצורה היתולית – מצחיקה עד דמע.
העיבוד העברי החדש של שווייק נעשה בידי עמוס קינן, שדחס לתוך מסגרת של שתי מערכות חלק ניכר מן העלילות המצחיקות המפורסמות, שבהן מסתבך שווייק בעורף ובחזית. רינן מיזג ושילב דמויות שונות, כדי להתיך את סיפורו של האשק, בעל האופי האפיזודי המקוטע, ליריעה ארוכה יותר. הוא כתב את המחזה בשפה עברית דיבורית שוטפת, הנותנת חיות רבה ליצירה.
ואולם, בעוד שהסאטירה השווייקית מתבטאת בעצם תיאור אופיין של הדמויות השונות, המהלכות על מאות דפי ספריו, נטל עמוס קינן לרוב את השלד העלילתי בלבד – ובנה עליו כעין קומדיה משלו, כתב בדיחות חדשות. למשל: אצל שווייק מצוייה הדמות הנלעגת של הכומר הצבאי כץ (יהודי מומר), הולל וציניקן. דמות זו היא אית מהתקפותיו החריפות היותר של האשק על אחד מהמוסדות המקודשים ביותר לש החברה שלנו. והנה, כדי לתת לו "אופי" מצחיק, מכניס לו הממחיז קינן בפה טכסט בנוסח זה: "שקט מנוולים, פסיק, בבית האלוהים, נקודה. חוטאים עלובים, שלוש נקודות". אני סבור, כי הכומר כץ של האשק איננו זקוק ל"קוסמטיקה" מסוג זה, לא לחיזוק דמותו ולא כדי להצחיק בייתר שאת.
פה ושם מצרף עמוס קינן להאשק הברקות משלו, שהן לפעמים מוצלחות, כגון שריקת סמן לפי "השלאגר של סמטאנה" – כלומר, מנגינת "התקווה"; או הטלת מטבע "עץ או אוסטריה". בסיכום נראה העיבוד מכוון בעיקר לעורר צחוק בדחני, שאינו יכול להיות עמוק יותר מעומקה של הבדיחה שהושמעה – ואין ישועה אף בסצינה הפאציפיסטית המסיימת, שבה מחליף שווייק, החייל האוטרי, את מדיו במדי חייל רוסי, מצבא האוייב.
שווייק בוצע בהצגה זו על ידי בומבה צור – שחקן בעל אישיות בימתית קומית, היודע לנצל כל בדיחה, כל "חוכמה" וכל תעלול בימתי שמזדמן לו, ייאמר לשבחו, כי גילם את שווייק בהתאפקות. אך שווייק של "בומבה" לא היה אותו ארכי-פיקח מיטמטם, המלגלג לכל ומפלס לו את דרכו הנותרה בחיים, אלא לץ חביב, עיתים תמים ועיתים ערמומי, המסתבך בעלילות מצחיקות – ומצחיק את קהלו.
למרות שיתופם של כמה שחקנים מקצועיים נוספים בהצגה, בתוך חבורה של שחקנים חובבים, היתה רמת המשחק הכללית של השאר נמוכה מאוד עם השחקנים המקצועיים בהצגה נמנים: ג'טה לוקה, המופיעה בשלושה תפקידי נשים שונים; רפי שיחר וישה גולד, שעבר מהבימה האידית; יוסף אוקסנברג; דליה להב; חנן גולבלט, שהיה חביב בתפקיד הכומר כץ.
לפני תפאורה בלתי מעניינת, בסגנון של אילוסטראציות, ביים את ההצגה אברהם ניניו, שאמנם לא ניסה להעלות מאומה ממשמעות הדברים שהפכו את שווייק לשווייק, אבל הוליך את העלילה בקצב זריז מקטע לקטע.
שווייק – כמו כל ערך קלאסי – נהפך למשהו, שמספר המדברים עליו גדול בהרבה ממספרם של המכירים אותו.
