לוחמי תש"ח – על בימת תשל"ג

"הם יגיעו מחר" – מאת נתן שחם – בתיאטרון הקאמרי.

הנוסטאלגיה, הנוסטאלגיה – לא כל כך טוב אתה, אבל כנראה אי-אפשר בלעדיה.

כאשר מעלה עתה התיאטרון הקאמרי את מחזהו של נתן שחם, "הם יגיעו מחר", שנכתב והוצג לראשונה בשנת 1950, כלומר פחות משנתיים אחר גמר אותם הקרבות והמאורעות שהוא מתאר – שואלים אנו את עצמנו: לשם מה? והתשובה כתובה על תוכניית ההצגה: "לציון חגיגות 25 שנה למדינת ישראל".

ציון החגיגות האלו הוא, לכל הדעות, עילה לגיטימית להעלאת "פרקי נוסטאלגיה", בכל הצורות המגוונות האפשריות של ההתבטאות האמנותית. והרי לגבי רוב תושבי הארץ, ולא בלבד לגבי בני-גיל אשר זוכרים את המאורעות הללו כחלק חשוב מקורות חייהם, אותם ימים והתרחשויות אינם עניין של טקס או חובה פטריוטית, אלא דבר הנובע מן הלב ומעורר ריגוש כן.

*

כל זה אינו יכול למנוע אותנו מלומר, כי למראה הצגת "הם יגיעו מחר" אנו נוכחים לדעת (בשמחה) עד כמה ה ת ק ד ם כושר היצירה הספרותי והדרמטי למן הימים ההם, וכן נוכחים אנו לדעת (בצער), עד כמה דלה וחובבנית היתה יכולת היצירה בזמן ההוא. ומכיוון שאנו זוכרים עד כמה התלהבנו מיצירות אלו בתקופה ההיא, אין אלא להסיק, כי העוצמה של ריגשת-הנפש וההזדהות עם העניין, הן שהשלימו לצופה ולקורא את החסר מבחינת המראה והכתוב.

ב"הם יגיעו מחר" מעלה נתן שחם עלילה רבת-מתח ורבת-עניין: כיצד ינהג המפקד באנשיו ובעצמו, בעת שהם נצורים על גבעה זרועה מוקשים במקומות בלתי-ידועים? מוצגות לפנינו דמויות שונות, המגלמות התייחסויות שונות לבעיה הזאת: דמות המפקד ה"מקצוען", שרק המטרה הצבאית לנגד עיניו, וכל קורבן הוא רק מחיר שחייבים לשלמו; ולעומתו דמות "מדריך תנועת הנוער", שגם במצב ללא מוצא אנושי מחפש את דרך ההתנהגות ההומאנית, המוסרית. ובין הדמויות הקוטביות האלו – דמויות משניות ונערה. ואהבה וידידות במבחן המוות האורב על כל צעד.

*

הבימוי של יוסף מילוא והתפאורה של אריה נבון – אין בהם ייחוד ראוי לציון.

משחקם של הגברים כולם היה רהוט, הגם חד-גוני בחיספוס הגברי הקשוח. אורי לוי גילם את המפקד הרואה לנגד עיניו בעיקר את המפה ואת פקודת המטה; שלמה וישינסקי – את המפקד ש"נולד כטוראי"; יצחק חזקיה – הבחור הטוב, שטובו ויושרו כבר מקפלים בתוכם את הקץ הטראגי הצפוי לו; במערכה השנייה, העולה על הראשונה מבחינת הגיבוש והמתח, צירף עידו מוסינזון דמות נוספת אל שורת הלוחמים. ניצה שאול, שחקנית צעירה ומבטיחה, לא קיבלה כאן אפשרות… לקיים את המובטח.

*

ב"הם יגיעו מחר" מזומנת לנו פגישה עם עולם האתמול, שיד היוצר-העורך לא טרחה לסגל את צורתו על-פי כ"ה השנים שחלפו מאז. לכן יש לנו הרגשה של מלל רב מדי ותיאור רדוד מדי. אולם אחרי ככלות הכל, תש"ח נשאר תש"ח.