למנצח על הבמה

"גבעת ספון ריבר" – בבימויו של טופאנו.

בתוך הזרימה הקולחת של חיי התיאטרון – שהם, השבח לאל, עשירים ומגוונים אצלנו – הזרימה שיש בה לפרקים חיות משכשכת ולפרקים רוגע ביצתי שומם, צצה לפעמים, לעתים רחוקות, הופעה חד^–פעמית, מיוחדת במינה, מגוררת ומוגדרת בפני עצמה; תופעה, המבזיקה סביבה נתזי ניצוצות של יצירה מתוך ייסורים ולמען מטרה; תופעה, המשולה – מתוך הנהר הזורם – לכעין מזרקה ססגונית, המרעיפה עלינו מטר מרענן ומהנה. תופעה כזאת היא הצגת "ספון ריבר", בתיאטרון "בימות" של יעקב אנטון, בבימויו של האורח האיטלקי בן 38, ג'ילברטו טופאנו.

בסיס ההצגה הזאת, הטקסט, גם הוא עצמו מיוחד במינו. הסופר והפרקליט האמריקני אדגאר לי מאסטרס כתב בשנת 1915 ספר יוצא^–דופן, המכיל כ- 250 מונולוגים שיריים, הנאמנים כביכול מפי תושבים אמיתיים ודמיוניים של העיירה האמריקאית ספון ריבר, שכולם מתים ועצמותיהם טמונות משכבר בבית העלמין על גבעת ספון ריבר. אין זאת גלריה של דמויות המציגות את עצמן ואת עלילות חייהן: זוהי יצירה ספרותית^–מוסיקלית – לא סימפוניה, אלא כעין פוגה, תשלובת של נושאים מחיי הפרט והכלל, לידה ומוות, אהבה וזנות, צדק ועוולה, משפט ומשפח, שלום ומלחמה.

ואף על פי שמאסטרס יצר דיוקן נוקב של הקרתנות העיירתית האמריקאית, הרי לפנינו יצירה שאמיתותיה מגלגלות הדים אוניברסאליים, שהרי כולנו נולדים ומתים על נדנדה של עינוגים וייסורים, כולנו שטופי מין ומוסר גם יחד, כולנו דור מלחמה ושוחרי שלום, באותו לב סכיזופרני^–מפוצל אחד. כולנו קצת ספון ריבר.

נתמזל מזלו של תיאטרון "בימות", שלהצגת החומר המיוחד הזה השיג את האמן האיטלקי ג'ילברטו טופאנו – רב^–אמן של בימוי, אשר לשאת הנתונים הבימתיים שלו באצבעות^–של^–פסל משווה להם את הצורות הרצויות לו ואחרי כן מנועע ומטלטל ומרקיד אותם על במתו, ככוריאוגרף בעל מעוף פראי ויכולת ממושמעת.

בידי טופאנו הבמה היא "חומר בידי היוצר" במלוא מובן המילה. חומר שאינו נח ולו לרגע, אבל מתנועע תדיר, לובש צורה ופושט צורה ומשנה צורה, תוך מיזוג אמנותי ומשמעי של תמליל ושל תצליל, של נופים חיים ונופים דוממים. טופאנו הוא במאי הדורש משחקניו ומבימתו להשיג בשלמות את המטרה שהציב לעצמו – והוא מגיש את השלמות הזאת לקהל.

בנקודה זאת חולק אני על תפיסתו של טופאנו בהצגה זו. הוא נטל לעצמו – כפי שנמסר לי – בכוונה תחילה קבוצה של שחקנים בעלי ניסיון מועט יחסית (פרט לאחד). כוונתו בכך הייתה – דווקא לא להציג דמויות בימתיות מגובשות, ששחקן טוב יכול ליצור אותן גם תוך אמירת שורות מקוטעות מעטות. טופאנו רצה כנראה להעלות לפנינו קבוצה של צעירים, כעין ביטניקים, הקוראים פרקים של "שירת מחאה". כפי שהיא עולה ממצבותיה של ספון ריבר.

כאן טעה הבמאי טעות כפולה. ראשית, הוא אינו יודע אולי, כי אמירת טקסט והיגוי – שהם אלף^–בית של כל שחקן בעולם – הם "עקב אכילס" של השחקן הישראלי; ואם הוא הורה לשחקניו לומר את הטקסט בהיגוי "צבראי" מרושל ברייש מגורגרת וכדומה,
"בדיבור טבעי לא^–תיאטרלי", הייתה התוצאה, שקטעים מסוימים של שירה זו הושמעו בהיגוי שלא השביע רצון.

ועוד. המגמה הזאת של הבמאי – להציג כביכול צעירים פשוטים, "טבעיים" – מוטעית גם מבחינה עקרונית. תיאטרון הוא תיאטרון ובמה היא במה. איש בקהל אינו משלה את עצמו, שנקלע ל"עצרת מחאה" ספונטנית – ופחות מכל משלה את עצמו הבמאי הקפדן, שידו מפקחת על כל ניע של ההתרחשות – ולכן אין כאן מקום ל"חן של חובבנות". ואמת נושנה היא שכדי להציג חובבן על הבמה, צריך להיות מקצוען מעולה בתכלית.

למרות המגבלה הזאת, הנוגעת למשחק, מעלה טופאנו לעינינו הצגה הדורה משמעת אמנותית, הישג בימתי מרשים.

בקרב השחקנים בלט שלמה ניצן, אשר הוכיח, כי קומיקן מחונן (שאינו בדרן) מסוגל "לנגן" היטב על כל הקשת הדראמטית. לוליק (אברהם לוי) הוא זמר^–שחקן בעל חן לירי ונוכחות בימתית. דני ליטאני היה נקודת מוקד בקבוצה. בהופעה נאה^–מיתמרת ובהיגוי טוב. אילן רייבל היה חיוור, במשחק ובדיבור גם יחד.

גבי אלדור, ומנוסה שבין שלוש השחקניות, שימשה לרוב כעין "אביזר עזר" לבימוי ולא ניתן לה להפגין משהו אישי. בתיה ברק עושה רושם של צעירה מבטיחה ובעלת טמפראמנט. חנה רוט היא זמרת נעימה, בעלת היגוי טוב והופעה בלונדית^–דקה^–תמירה העוטרת נופך חלומי^–רחפני למציאות שהוצגה.

שלושה אמנים ישראליים מצוינים נתנו יד לבמאי בהצגה הזאת:

ט. כרמי יצר נוסח עברי תרבותי ומתרונן, בבואה מצוינת ל"שירת הפרוזה" של היומיום האוניברסאלי שצמחה מספון ריבר:

דני קראוון יצר תפאורה המבוססת על כותל^–רקע רב^–שימושי. בעל מרקם מעניין, שסביבו הוא מציב גיבוב מאורגן של גופים גיאומטריים תלת^–מימדיים, שצידם האחד מקושט בצבעוניות ה"פופ" וצדם השני מכוסה בקוויות של ה"אופ":

ויוחנן זראי הלחין מנגינות לוטפות^–לב בפשטותן, הנושאות כמו על גלים את רוח מתי ספון ריבר, הרוח של "כולם כולם" אשר "ישנים, ישנים על הגבעה".