לפני הקלעים ומאחוריהם

אחד המבחנים
אחת מנקודות-המיבחן של ריפרטואר תיאטרוני טוב – הוא מידה של אקטואליות. מיבחן זה אינו אומר, שהמחזה צריך לתאר באופן ריפורטאז'י את המאורעות האקטואליים, או שהבימוי צריך לרמז על צדדים לקוחים מחיי ההווה. אולם טוב, אם גם המחזה וגם בבימוי בחלק לפחות מן הריפרטואר התיאטרוני – ישנם יסודות, שמתחברים בדרך כלל אסוציאטיבית כלשהי עם עניינים שעומדים ברומו של ההווה, של התקופה.
מבחינה זאת יש יתרון תמיד ליצירה המחזאית המקורית החדשה. הסופר, שיצר את המחזה בהווה; שאב את השראתו מבעיות התקופה, וממילא הוא חודר בקלות גדולה יותר אל ליבם של צופי התקופה. אם נבחן מבחינה זו את מחזהו של משה שמיר, "מלחמת בני-אור", המוצג כעת ב"קאמרי" (יש להצטער, שזהו כעת המחזה המקורי היחיד המוצג על הבמה העברית כולה . . ) – נמצא, שאקטואליותו אינה נעוצה דווקא בעניין המלחמה, שמעלים אותו בשעה שסכנה של מלחמה תלויה מעל לראשם של צופי ההווה; האקטואליות, מבחינת הצופה התיאטרוני – אותו יצור שקיומו הוא בן שעתיים בלבד וחסל – עולה גם מרעיון המלוכה והממלכתיות, מהדגמת גישות שונות של הממלכתיות, ממאבקו של כוח לאומי-מקורי עם כוחות-ההשפעה מן החוץ, משאיבה ממעייני העממיות; הרי לנו מסכת של דברים אקטואליים כביכול, שהם אוניברסאליים לאמיתו של דבר, ואשר שובים את הצופה גם בכוח הרמז האקטואלי וגם בכוח העוצמה האוניברסאלית הטמונה בהם.
אם נוטים לחשוב, שמחזה אידיאי הוא "אקטואלי" תמיד – באו שתי הצגות בארץ והוכיחו את היפוכו של דבר – "הטירה" ו"פאוסט". בעוד שבעיית "הטירה", שאפשר לומר עליה בעייה נצחית – בעיית האדם הקטן מול כוחות גדולים – הסעירה את הצופים בני-ימינו, הרי ש"פאוסט", שגם בעייתו היא נצחית – חיפושי האדם אחר אושר ואחר המופלא ממנו – לא "תפס את הצופים בני-ימינו; ונראה, שגם סיבה זו כלולה במניין הסיבות שהכשילו את המחזה. ונוצרה האיפכא-מיסתברא, שדווקא מחזה שלילי, שמוריד בסופו את האדם לתהום – כבש את הצופה, בעוד שמחזה שמביא את האדם אל שערי האושר – נדחה על-ידי הקהל.

ישן במהדורה חדשה
עבודת תיאטרון בת-יום היא. ההצגה נמשכת כשעתיים – ואחרי שתמה, לא נשאר זכר ממנה, אלא זכרונות בלבד.
ולא פעם חושב האדם – מה חבל. מה חבל על הצגות נפלאות רבות, שהלהיבו והסעירו, ואינן עוד. על-כן נתקבלה ברצון החלטתה של "הבימה" – לחדש הצגות מגנזי העבר.
המחזה "בני ערובה", שהועלה ב"הבימה" בשנת 1949 והועלה עתה במהדורה מחודשת – כתוב ביכולת ספרותית ודראמטית ניכרת וביכולת פיוטית. הוא דן כל הדילמה של קצין ספרדי צעיר בחיל הכיבוש בוונצואלה, שמחפה על מנהיג המורדים, סימון בוליבאר, ותוך כל עליו לראות בהוצאתם להורג של שישה אנשים חפים מפשע. הסופר משמיע ברמה את קול העם המדוכא – ודווקא מפי הקצין, אחד מנציגי המדכאים. בניין זה של המחזה משווה לו מתח רב וזעקת האנושות ההומאנית עולה מכל פסוק ואולם דומה, שבשנת 1956, בניגוד לשנת 1949, אין אנו עוד רגישים באופן כה בוער לבעיות דיכוי עם על-ידי כובש זר ומאבק-שיחרורו. המאבק שהסופר בן-אלז'יר תיאר אותו בכישרון גדול במחזהו, היה בשנת 1949 ממעט מאבקנו שלנו; היום הוא איננו עוד.
אף על-פי כן, אפשר היה להפיק מן ההצגה הנאה מרובה יותר, אילו הפגינו השחקנים ביתר-שאת רעננות, הרגשה של חוויה חדשה. אף על-פי שהשחקנים מילאו תפקידיהם היטב, היתה שוררת משום מה הרגשה, שזאת איננה הצגה חדשה אלא מחודשת בלבד. הרגשה כזאת עלולה לקטול הצגה. ויש לעשות למען סילוקה.

מן הצחוק אין מפלט
זוג הקומיקנים דז'גאן ושומאכר יצאו שוב למסע לחוץ-לארץ, זמן קצר לפני-כן הספקנו לראותם בתוכניתם האחרונה – "אלף צחוק וצחוק".
ושוב נוכחנו לדעת, כי דז'גאן ושומאכר אמנים של אמת הם. בכל לבוש ותפקיד משכנעים הם: קהל הצופים מאמין להם. אפילו בשעה שבידיהם – ובפיהם – חומר זול, לעיתים לא מוצלח – הרי לפנינו אמנים כנים, קומיקנים בעלי כישרון נדיר. ובשעה שלפנינו אמנות אמיתית – הרי שלפנינו מציאות – הרי מתעוררת המחשבה, הצופה חושב ומבקר יחד עם האמן, וזהו סוד המגע המושלם, שנוצר תמיד בין דז'גאן ושומאכר לבין קהלם.
קומיקנים בעלי-רמה דז'גאן ושומאכר מעטים אצלנו: אחד בתיאטרון, שניים בעיר. ובשעה שאנו רואים אותם, בהופעותיהם שהן על טהרת הישראליות בתוכנן ועל טהרת האידיש בלשונן – מצטערים אנו שוב ושוב על היעדרה של במה סאטירית עברית ראויה לשמה, ששני קומיקנים ברוכי יכולת אלה היו יכולים ללא ספק לשמש עמודי תווך בה.