מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"רשימותיו של מטורף" לפי גוגול – בביצוע מישא אשרוב.
אחרי שנים של משחק, של גילום דמויות משניות וראשיות, של צלילה לתוך נבכי נפשם של טיפוסים שונים ומגוונים, של התמודדות עם הדרמה והקומדיה והטרגדיה, של
"הזדהות" ושינוי-דמות שכלתני וגם של חיקוי – יכול יום אחד שחקן להגיע לכלל דעה, שהוא בשל מבחינה נפשית וטכנית, וכי הוא רשאי לערוך לעצמו כעין מבחן ולהציג את עצמו על הבמה לערב שלם, בהצגת יחיד.
מישא אשרוב, שהחליט כי "שעתו הגדולה" הזאת הגיעה כעת, רשאי היה בהחלט לעשות צעד זה. במשך השנים שעקבנו אחר דרכו על הבמה, לא היה אשרוב מעולם שחקן…. הוא היה שחקן בעל טמפראמנט, נוכח, קיים קיום תקיף ובר-תוקף. ואחריו "שיפשוף" של שנות ניסיון, הוא למד גם לדכא את אישיותו-שלו, הפורצת-תקיפה תמיד, ולהיכוף תחת עולה של דמות זרה לטבעו – כפי ששחקן טוב חייב לעשות.
לשם מפגן היחיד שלו בחר לו מישא אשרוב את "רשימותיו של מטורף", סיפורו של ניקולאי גוגול, בעובד בידי סילבי לונו ורוג'ר קוג'ו. הבחירה והעיבוד הם מוצלחים. סיפור זה מלפני 130 שנה אינו מזעזע עוד אותנו מאות הבחינה שלה התכוון כנראה גוגול בעיקר. הביקורת הקטלנית על הבירוקרטיה – שהחרידה את הצנזורה הצארית – אין בה משום חידוש או תעוזה לגבינו. אולם פארסה דמיונית זו, הכתובה בסגנון של סיוט ומתארת את דרכו של פקיד עלוב ומאוהב אל השיגעון ואל בית חולי הרוח – יש בה מסממני הדרמה המודרנית: חוסר-תקשורת בין האדם (המטורף) לסביבתו, "קומדיה שחורה" שכולה ייסורים, וחוט של פיוט מתחת, לפני הדברים.
ובכל זאת, לא היה זה ערב מעורר-עניין. נראה לי, כי אשם בכך בעיקר בימויו של צבי פרידלנדר. בעוד הטקסט מוליך לאסוציאציות שהינן אופייניות לאמצע המאה שלנו, הלך הבימוי בקו של ראשית המאה שלנו – בדרך של ריאליזם פארודי במקצת, עובר מטרגדיה אמיתית לפארסה אמיתית (במקום לשחק ב"נדמה לי"), נעזר פה ושם בחקיינות כאילו-ליצנית מיותרת. אופן ההצגה לא היה סטטי, כי השחקן התנועע הרבה בכל רחבי הבמה, אולם לתנועותיו לא הייתה משמעות נוספת, פרט למשמעות הגיוון החיצונית – ולמעשה לא הורגש הבדל פנימי, אם השחק אמר משפט מסוים תוך עמידה, או תוך הליכה או תוך רביצה על יצועו.
לאפרוריותה של ההצגה הוסיפה התפאורה של יוסף קארל, שהיה בה מצבור של אביזרים רבים, אבל לא הייתה בה רוח מאחדת – ולא רוח כלשהי.
השחקן מישא אשרוב עמד במבחן קשה, בהתמודדות-יחיד במשך ערב שלם עם טקסט הראוי לכך. בימוי מודרני מעמיק יכול היה להפוך ערב זה לחוויה שנעים להיזכר בה; אך בהיעדרו של זה, לא נותר אלא תרגיל מעניין מצד שחקן, שראוי ליותר מזה.