מה השעה? / יעקב אורלנד

(נפש לרעי, נחמן בן-עמי)

מה השעה, נחמן? מה השעה, רע יקר? מה השעה בנצח?

אני יושב עתה על רכס הכרמל, בארנים הנושמים אביב,

בנוף המכשף הזה שכה אהבנו, שכה אהבת,

בבתה ובגריגה הסבוכות, בואכה "בית-אורן",

ושעוני עצרו פתאום מלכת.

לא תמול-שלשום, לא מחר, רק הווה רוטט בעלוה הירקה

ופעימותיה הבלתי-נמדדות של שעת-הנפש.

 

מדי שנים, כחלף מטר ראשון, לקטו פה פעותינו פטריות,

רעיותינו פיזרו אבקת-רכיל, יחפיות בין הדשאים,

הרוח בשמלות-עלומיהן.

הנה תעצרני בשטף מרוצת-שטותי, תרים ציצי-סתיו קטופים עתה-זה,

ולאחר כברת-שקט ארכה תביט בי בענווה:

"אתה רואה, יאן, גם לאלוהים יש משהו לומר…"

ותמנה אחד לאחד, כגנן גן-עדן אגדי, את מפרטיה הבוטניים-פיוטיים

של דשאת היער

וכמובן, עם כל המתלוה שבך, החיוך הנדיב, רחש הרעות,

וסבולת הזיכרון של ההגדרות הלטיניות.

והזמן.. כן, תחושת הזמן האינסופי שבירק.

 

מה השעה, נחמן? מה השעה, נפש צעירה ואלמותית?

אני יושב עתה על ספסל-האבן, בבית-העלמין הצבאי של הר-הצופים,

בטרם ממלכה ובטרם גבולות, בטרם מלחמה ובטרם שלום,

עם צללית המוריה, זועק מעמק יהושפט,

עם אל-אקצה בכסף וכפת-עומר בשחור

ועם סהר גבוה כנביא על ים-המות.

 

נערותינו מתגנבות חרש מבית-הספר לאחיות

ואנחנו מתעלסים כמהפכה, כקשר, כמרד במלכות,

בערוגות-הבשם הסדורות, הממשטרות, של נצח האימפריה המתה.

אחרך-כך אנחנו שקטים ושכורי-ניצחון ותמימים עד עת,

ואני אומר: "הירח נוטה כבר…"

ואתה לוחש: "יש זמן, ידידי, יש זמן. האבן צוברת זמן…"

כמו אחד קדמון

עובר-אורח לילה

במדבר יהודה

 

מה השעה, נחמן? מה השעה בדעת, איש נקי-דעת?

אני יושב מולך במערכ, ואתה איש עמוס באגפיו, כמוס בשרעפיו,

חוזר מןהים הגדול ומן הערים הרחוקות,

עשן כרכים בטבקך וספורי אנשים רבים,

כלך מלא פתיעות ופתאומים וגרגרי-מידע המחלקים לכל דורש,

מה בהגות, במדעים, בתולדות, בגיאוגרפיות,

במחט-החקר הדקה, במעדרי הארכיאולוגיה.

טמיוני-החכמה קורסים מעמס לחצו של המחשב

המאלצם להקלט בך במהירות זנוק החזיזים.

 

 

אבל נולדת ענו מפלא, מין בן-יחיד לתולדותיה של העת,

היא מסתננת דרך קולמוסך כדרך צוארו הדק של שעון-החול,

תחושת החיים שלך – כאהבתם – מבקרת ושקולה, מצנעת-לכת

אתה יודע סוד כליאתו של כל גרגר בים-החול המנחשל,

אתה לא תאבד לעולם, לא תמות, לא תגמר,

אתה סנגורו של זמן, שומר-ספו, נותן סימנים באינסופו.

אשרי העת שהפיחה חיים בנוצתך.

 

מה השעה, נחמן? מה השעה, איש הרואה אל המעבר?

בבוא עתי, חכה עם תשובתך לי – בקצה הדרך.

 

[יעק אורלנד, מבחר כתבים, כרך ג']