"מולייר האחר" לא נתגלה

"דון ז'ואן" מאת מולייר – בתיאטרון הקאמרי.

הצגות מן הרפרטואר הקלאסי אינן מוצגות אצלנו לעיתים קרובות מאוד. ועל כן, כאשר תיאטרון עושה ככה את המאמץ הגדול הכרוך בהעלאת מחזה מסוג זה, וכל דרכו רצופה כוונות תרבותיות וחינוכיות-אמנותיות טובות – מצער הכישלון שבעתיים.

גם בארצות חוץ אין מרבים בהצגת מחזות קלאסיים, אלא טיפין טיפין, תוך התחשבות בכושר הקליטה והקיבול של הקהל המודרני. אך כל ארץ וארץ, אם היא בעלת מסורת תיאטרונית, מרבה יחסית להציג את הקלאסיקנים שלה. כך יכול אדם, השוהה זמן מה בצרפת, לראות שורה שלמה של מחזות מולייר, או ראסין או קורניי. וכך יכול אדם, השוהה זמן מה באנגליה, לראות שורה שלמה של מחזות שייקספיריים, גם מן הבלתי-מוצגים בדרך כלל.

אך כאשר בא תיאטרון ישראלי להעלות מחזה מוליירי או שייקספירי, תהיה זו טעות להעלות את אחד ממחזותיהם ה"נידחים", תוך ניסיון יומרני לגלות בו פנים חדשות ולהחיותו. כאן שגה התיאטרון הקאמרי את שגיאתו הראשונה כאשר ניסה לגלות לפנינו את "מולייר האחר", בהעלותו דווקא את "דון ז'ואן", מחזה שמציגים אותו לעיתים רחוקות אפילו במולדתו של מולייר, בצרפת. וגם אז בעיקר כהצגת-מחייה כלפי המורשת התרבותית-הלאומית. בישראל, בניגוד לצרפת, אין "תודעה מוליירית" שבזכותה אפשר לראות מחזות כגון "דון ז'ואן" אפילו לצורך השוואה ולצורך השלמת דמותו היצירתית של מולייר בלבד.

*

מסופקני אם במאי כלשהו מסוגל להוציא ממחזה זה יותר ממה שיש בו. בימויו של שמואל בונים, מכל מקום, הוא צירוף של הצגה בקצב איטי הנוהג בכל הרצינות וכובד הראש בטקסט, ואתנחתאות סצנות קומיות שובבניות – שני גורמים, שלא נתחברו זה עם זה, והשרו במיזוגם שיממון כללי על ההצגה כולה. אין ספק, כי משחק מעולה עשוי היה להגביר את העניין בהצגה זו, אך גם זה לא ניתן לנו כאן. עודד קוטלר היה דון ז'ואן רכרוכי ומצועצע שלא היה בו שמץ מהתאווה השטנית ומרשעות-ההנאה-העצמית של הדמות הזאת.

שלוש אהובותיו, שהופיעו במחזה זה – בגילומן של זמירה עילם, זיווית וליאורה ריבלין – היו חיוורות וחסרות דמות עצמית, עד כי אפשר היה לתמוה למה יתאווה גבר כלשהו אליהן.

אריה לביא שיחק בחן את דמותו של בן כפר, ואברהם חלפי הציג כהלכה את דמות משרתו של דון ז'ואן, העובד הפילוסוף, המשמיע דברי חכמה על דרך הליצנות – בכל אלה, יחד עם הדמות הגרוטסקית של סוחר שגולמה על ידי מיכאל גור – לא די היה כדי לנסוך זיק של חיים במחזה.

תרגומו של נתן אלתרמן, והמוסיקה של דב זלצר היו עשויים כהלכה, אך הפעם אכזב אותנו הצייר אריה נבון, שיצר – שלא כדרכו תפאורה כבדה ובלתי מעניינת.