מולייר – לא-מבריק, לא-מצחיק

"הקמצן" מאת מולייר בתיאטרון "אוהל".

יצרת מולייר נמנית עם נכסי הנצח של התיאטרון. אבל אין זה אומר, כי הצגת מחזותיו, בכל עת ובכל צורה, מבטיחה ממילא חוויה והצלחה. הצגת "הקמצן" ב"אוהל" מוכיחה, שאפשר להשמיע את המילים שכתב מולייר, והסך-הכל הוא – לא מצחיק, לא מבריק, משרה שממון ומדכא.

לא קל להציג "מולייר רענן" בזמננו, משום שהוא מעוגן כל-כולו בתקופתו שלו, והפרשן-המציג חייב לחפש ולהעלות חוטים אסוציאטיביים, שיקשרו אותו עם התקופה שבה הוא מוצג. אבל באמונה, לא קל גם לקטול את מולייר כפי שנקטל הפעם ב"אוהל". בתרומת הבמאי והשחקנים גם יחד.

הבמאי העולה-החדש אנדרה קאלארשו החל את דרכו בתיאטרון הישראלי ברגל שמאל, בטח שגם את הצגת "הקמצן" עצמה החל ברגל שמאל: התחבולה של הצגת גונג ענקי, וניפוצו, כדי שבתוך אשנבו יציגו את עצמם השחקנים בזה אחר זה – הייתה ריקה ממשמעות ונעדרת שמץ של קלילות ונוי. התכונה הזאת, תכונה של סירבול המנסה להתחנחן, של המצאות מצחיקות-כביכול שאין להן "בימוי" – נמשכת ברצף בהצגה כולה. חבורת המשרתים מנסה להצחיק את הקהל על ידי ש…היא עצמה צוחקת – אבל זה לא מצחיק. צוות השחקנים מציגים תמונה של סעודה בכעין בלט, בכוריאוגרפיה השגרתית-להחריד ודלת הדמיון של ניצה ואלטר, היוצרת רק בלבולת תנועתית, חסרת קו וייחוד ונעדרת מקצב דומיננטי.

הבמאי שלרשותו עמדו – נוסף למאיר מרגלית בדמות הקמצן – שניים-שלושה שחקנים ותיקים, בעלי ניסיון מקצועי, לא הצליח להשתלט על חבורה של שחקנים צעירים, שהיו חובבניים עד-גיחוך.

במרכז ההצגה עומד, כמובן, מאיר מרגלית, בדמות הקמצן. את הדמות הזאת, מופת של איזון טרגי-קומי, פיתח מרגלית בכיוון של רצינות עצמית מופלגת. הוגשה לנו דמות פסבדו-טרגית, נשענת כולה על הבלטת ה… של מרגלית, תוך החרפת כל תבונה אפשרית של כיעור וחולשת-גוף-ונפש, עד שיכולנו לחוש בלבנו רחמים בלבד – לשחקן, לא לקמצן – ולא יכולנו להעלות אפילו צל של חיוך על שפתותינו. הדמות הכיעורית של הקמצן הדוחה שרתה על הכל. נטלה מן היתר אפשרות של ביטוי והשרתה אווירה כבדה וקודרת, בניקוד לרוח הסאטירית של מולייר.

היו שתי נקודות אור בהצגה הזאת: התרגום המריק של נתן אלתרמן, ששמיעתו היא עונג; והתאורה של לידיה פינקוס-גני, שבנתה מחומרים כמו-מתכתיים במה כעין-רוקוקאית, מגוונת, נוצצת וערבה לעין: את התלבושות שלה קשה להעריך, משום שהשחקנים לא ידעו כיצד ללבוש אותן ולהתנועע בהן. מנחם אבידום ליווה כמה מקטעי ההצגה במוסיקה "מן התקופה", ששובצה בדיסונאנסים לשם הומור.