מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"עלילות טלמכוס קליי" – ב"במת השחקנים".
הצגת "עלילות טלמכוס קליי" ב"במת השחקנים" – שנזדמן לי לראותה באיחור מה – היא ערב תיאטרוני חורג מן השגרה, רענן ומהנה.
עיקרו של ערב זה הוא בכך, שהמחזה אינו מוצג בסגנון שגרתי של עלילה תיאטרונית, שבו "פועלות" הדמויות באופן דמוי מציאות, אלא הוא כעין "ערב קריאה" ו"מקהלה מדברת", כשהשחקנים יושבים כל העת על כסאות, בשורה אחת מול הצופים ו"מקריינים" את השיח של "הנפשות הפועלות". סגנון זה כשלעצמו איננו חידוש מדהים; הסכנה הכרוכה בו היא, שהוא עלול להיראות כגינון חיצוני, אם הוא אינו הולם את אופיו של המחזה. כאן נמנע הדבר: המחזה כתוב אף הוא בצורה בלתי-שגרתית, בכעין שילוב של פרקי שיח ותיאור שיריים עם פרקי עלילה – וסגנון הבימוי מתמזג עם הטקסט.
המחזה "טלמכוס קליי", מאת לואיס ג'ון קארלינו, איננו מצטיין במקוריות. הוא נוטל סגנונות וגישות מכמה מחזות ידועים, אך מצליח למזגם ביד מקצועית; וכיוון שהמחבר נוטל לידיו עלילה בעלת יסודות פשוטים – היעדר בית משפחתי, נדודי חיפוש אחר קריירה, סיבוכי אהבים וחוויות מין – מצליח מחזה בעל מבנה איתן ועלילה רהוטה, שתוך שילוב עם אופן הצגתו המיוחד יש לו זכות קיום.
הבמאי אמנון מסקין העלה כאן לפנינו עבודת בימוי מדוקדקת ומגובשת, שנשאה כל רגע ורגע עמה את השילוב של תוכן וצורה, שעליו עומד ערב זה. דבר זה עלה בידיו בצורה מושלמת, בעזרתם של חנינה צוקרמן, שהעלה כמה סצנות מרשימות ביותר של תנועה פנטומימית – כעין "קו שחקים" סוער ומתנייע מול הרקע השחור – ושל בן-ציון מוניץ, שתכנון התאורה שלו היה קולע ורב-משמעות.
אין ספק, כי אחד מסודות הרושם העז שעושה הצגה זו הוא בהפרדה הגופנית המתמדת בין השחקנים, הדבוקים לכיסאותיהם, אף בשעה שהם משחקים סצנות אינטימיות ביותר. כאן "מוזמן" הצופה להיות חוליית-הקישור בין הדמויות, המרוחקות זו מזו אף תוך שיחה או התעלסות, והתפקיד הפעיל הזה, שניתן לו, מעמיק את התרשמותו וחווייתו.
הבמאי אמנון מסקין ידע להלום בפטיש החוויות הזה במרווחים הנכונים, במקצב המתאים, ובכוח ההלמות הנאות.
על שורה שלמה של שחקנים המשמיעים את הטקסט בתרגומה הנאה של תרצה אתר, הוטל כאן למלא כמה וכמה תפקידים לסירוגין, בלא להחליף בגד או תנוחה. ממילא אלה תפקידים – כולם פרט לאחד – אפיזודיים, המאפשרים אך בצמצום גילוי יכולת משחקית, ומחייבים להעלות בעין מתוות-של-דמויות בלבד.
תפקיד משחקי ממש הוא רק בידי יוסף דיין, השחקן היחיד המחזיק בדמות אחת-יחידה – דמותו המרכזית של טלמכוס קליי. אסף דיין הוא צעיר חביב מאוד, בעל דמות השובה את העין, בעל הופעה ודיבור כנים, חודרים בנקל ללב. ייחשב לו הדבר להצלחה גדולה, שהיה ביכולתו לעמוד במשימה המפרכת של הערב הזה, למרות היותו חסר ניסיון לחלוטין כשחקן, כשהוא מוקף חבורה של שחקנים בעלי ניסיון. עם זאת, הוא עדיין רחוק מלהיות שחקן תיאטרון: עליו ללמוד את תורת ההיגוי והדיבור, וכן את תורת התנועה והתנוחה, כי "הכישרון הכן" הוא בעל טווח מוגבל, מטבע הדברים. אילו היה בעל ניסיון משחקי, כמידת הנתונים הטבעיים שלו, יתכן שהיה עולה בידי אסף דיין להציג את טלמכוס מעמיק יותר בלבטיו ובסבלותיו, ולא רק את בבואתו החיצונית.
התגלית המשחקית של ערב מעניין זה, היא לבנה פינקלשטיין, בכל תפקידיה הזעירים, ובמיוחד בתפקידה בארברה, ידידתו של טלמכוס, ההרה לו, ומציגה על הבימה, בשבתה כמעט ללא ניע על כסא מוגבה, את חוויית הלידה. זוהי שחקנית צעירה בעל אישיות בימתית שאף אם צפויים לה בעתיד לבטים וגם אכזבות – כמו לכל "כוכב ההופעה הראשונה" – יהיה זה מעניין לעקוב אחר דרכה, שיש עמה הבטחה וסיכוי.
גם יתר שחקני הערב הזה ראויים לשבח, על עיצוב נאה של קטעי דמויות שהוקצו להם: איצקו רחמימוב, במיוחד בתפקיד "השליט" ההוליבודי; הלל נאמן, שנעים היה לראותו, אחרי הפסקה ממושכת, משתלט כהלכה על כמה תפקידים אפיזודיים; בתיה לנצט, אישה בעלת "עבר"; מיכאל כפיר, במיוחד בתפקידי הבמאי ההוליבודי הנוכל; לבנת שלם, בתפקידים שונים, ובכלל זה כוכבנית צרחנית; רות גלר-אשכר, בתפקידי אישה בוגרת ומתוסכלת; וטוביה צפיר ובן-ציון מוניץ, בכמה וכמה תפקידי עזר.
הבמאי אמנון מסיק הופיע אף הוא בהצגה זו, בשני תפקידים: בהיותו מנחה וקריין של הערב, סבלנו מן ההיגוי הבלתי ברור שלו, שהבליע וערפל חלקים ניכרים של הטקסט; בתור "נביא" של קבוצת ביטניקים, הוא היה דמות מהממת, והתעלה יחד עם הצוות כולו לסצנת השיא של הערב – ההילולה הפסבדו-דתית המטורפת.