… מכה אותו ואומר לו: גדל !

"ר. אוּ. ר." (רוסמוס אוניברסל רובוטס), מאת קארל צ'אפק, ב"אהל חיפה". – עברית: א. שלונסקי. – הבמאי: יהודה גבאי. – הציירת: ג'ניה ברגר.

לא פעם תמה הייתי על דוק משמעותה של האגדה, שאותה אנו קוראים בבראשית-רבה והיא אומרת: "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו: "גדל!"
תמה הייתי ושואל בלבי: האמנם מכות סגולה הן לגידול? עד שבאתי להצגת הבכורה של "אהל-חיפה", וחשבתי מיני מחשבות ונתבארו לי הדברים באור של בינה: יש שצריך להכות, גם בשעה – ואולי דווקא בשעה – שרוצים בטובתו ובגידולו של הנטע הרך.
כל להקת תיאטרון, להקת שחקנים או חובבים, שקמה בארץ – תבוא על הברכה. יש סיכוי, שלהקה כזאת תגיע אל קהל שתיאטרונים אחרים אינם באים אליו; יש סיכוי, שתעלה מחזות שאחרים אינם מתפנים להם; יש סיכוי שתנסה דרכים שאחרים דוחים אותן
והרי זה לטובה.
להקת "אהל-חיפה" קמה מתוך שיתוף פעולה של שלושה גורמים: מועצת פועלי חיפה, עיריית חיפה ו"אהל". זה שנה שלמה מטפחים הגורמים האלה חוג של צעירים שמתדפקים על דלתות בית-מקדשה של המוזה "תאליה". כל הצעירים המתלמדים אנשים עובדים הם, מי בסדנה, מי ליד ההגה, מי ליד שולחן הפקיד. לעת ערב היו מתפנים וצועדים צעדים ראשונים בעולמו של תיאטרון. צעירים הם ויש לקוות ששום קרבן אישי לא ייקר להם. רעננים הם ויש לקוות ששיגרת אחרים לא תדבר בהם.
והרי זה לטובה.
יש אומרים, שהעם היהודי נטל לעצמו כל תכונה בלתי נורמאלית שמצא אותה אצל עם מן העמים, ואף עלה על כולם. כך, למשל, אם יש לארה"ב שתי בירות, בית הרוח ובירת הכוח, וושינגטון וניו-יורק – גם לנו יש: ירושלים ותל-אביב. וכאמור, עולים אנו עליהם: כי לנו יש גם חיפה, עיר הנמל, עיר העלייה.
עם ייסוד הלהקה החיפנית שמענו מפי אנשי חיפש כמה הרהורים על "מוזיקת-עתיד". הלהקה עתידה להביא את התיאטרון אל אותם מקומות וחוגים, שאינם באים מדחיפתם העצמית אל התיאטראות. הם ילכו ליישובי העולים שבסביבת עיר הכרמל. הם יופיעו בערבים חברתיים שייערכו מדי פעם במקומות העבודה. הם יקימו אולי "במה ניידת", עם הצגות ויסעו ויחנו.
והרי גם זו לטובה.
ומכיוון שכל כך טוב, נדמה שלא כל כך טוב. חיפה העיר, הנודעת גם בחיל וגם בכוח, וחפצה היא עתה לעשות גם ברוח – האמנם הכרח היה שתקים להקת חובבים בלבד, ולא היה בכוחה לרכז אפילו גרעין קטן של שחקנים מקצועיים? ואם "תיאטרון חיפה" הוא, כלום לא הכרח היה לסדר תחילה ללהקה הזאת אולם הצגות לימות השבוע, ולא ללילות שבת בלבד (בשעה שאין הצגות קולנוע), כדי שתיאטרון חיפה לא יציג בחינת אחד מקרא ושניים תרגום – כלומר, הצגה אחת בחיפה ושתיים בתל אביב? ואם נזקקו לאדם שיקים להקה בעיר הפועלים – כלום לא מן הראוי היה להביא במאי-ומחנך בעל נסיון, תחת שחקן שהוא אמנם ותיק על בימתינו, אבל צועד בזה את צעדו הראשון בבימוי? ואם פני "תיאטרון חיפה" אל אותם המונים שתיאטרון עדיין לא הגיע אליהם – האמנם המחזה "ר.או.ר" הוא המתאים להקניית ערכים ראשוניים של תרבות תיאטרונית?
ימחל לי הקורא על הכתיבה ה"דו-פרצופית" הזאת. האמת היא, שלמטבע הזאת של הקמת תיאטרון חדש יש באמת שני פרצופים: שניים – לכל הפחות. יש בעיות של ממון ושל ארגון ושל תחרות (וקנאת אמנים לא תמיד תרבה חכמה) על כן איני מקל ראש ואיני מזלזל בגוף חדש, ביש החדש, שהוקם הודות למסירותם וחריצותם של חבורת צעירים משוגעים לדבר והמחנך-הבמאי שלהם, אבל גם איני עוצם עיני מלראות את הליקויים הרבים שעדיין ישנם.
וכעת, כמדומני, הגיעה העת לכתוב "ביקורת אמנותית".
אודה: בהופעתה של להקת חיפה אני רואה בינתיים בעיקר מאורע שיש לו משמעות ציבורית. מבחינה אומנותית – והם עצמם יודעים זאת היטב – רק זה עתה נפתחה הדרך לפניהם, ועליהם עוד ללכת הרבה-הרבה.
בין השאר למשל, מן הראוי לכתוב בתוכניה לא רק את שמות כל השחקנים הצעירים, אלא צריך גם לציין שאת "ר.או.ר" חיבר הסופר צ'אפק. יכול אני להבין, שהפרט הקטן הזה נשמט בשעת ההתרגשות הגדולה. אין זה אסון. העולם יודע, כי צ'אפק הוא גדול הסופרים הצ'כיים, שכתב הרבה מחזות ורומאנים, חלקם על נושאים אוטופיים, ובהם ליבן בעיות יסוד שונות של האנושות.
במחזה הזה, אגב, המציא צ'אפק את המילה "רובוט". כבר אז, לפני מלחמת העולם השנייה, בטרם היות האטום, חש צ'אפק את סכנת הכליון המרחפת על העולם ותיאר אותה במחזות – וברומאנים – בעלי מתח דרמטי עז ובעלי ניתוח רעיוני עמוק. בהיותו הומאניסט אידיאליסטן, חיפש – וכביכול גם מצא – את התרופה לשואה המאיימת בתוך נפש האדם עצמו: ברנסאנס נפשי, בחידוש ימים כקדם; ובמחזה "ר. או. ר" – בגילוי מחדש של אהבת איש את רעותו. אף על פי שפתרונו נראה בימים אטומיים אלה תמים אפילו בעיני אידיאליסטים – מובטח לכל צופה שייהנה מעלילת המחזה ובניינה, מן השיח הקולח והקולע, מן העליות והפסגות הדרמטיות העשויות ביד אמן הטובה עליו.
תרגומו של שלונסקי הוא מלפני 20 שנה (אז הוצג מחזה זה ב"אהל"), אבל ניכרים בו אותם ערכים של רעננות וקלות ועושר, שהם מסימני דרכו של שלונסקי בתרגום.
י. גבאי הופיע עם "ר.או.ר" בפעם הראשונה כבמאי ו"עבר את טבילת האש". כל משך ההצגה מורגשת ידו המכוונת והמדריכה. הוא לא נהג במעוף – דבר זה אולי גם אינו אפשרי עם להקת מתחילים – אלא הצניע לכת. לזכותו יירשם, שהועלתה לפנינו הצגה אחידה, ללא צרימות ופגימות. עזר כנגדו נאמנה שימשה הציירת ג'ניה ברגר, שבנתה במה נאה, המשתלבת יפה עם המגמה האידיאית של המחזה.
והשחקנים? הם "הגישו" את צ'אפק לקהל בצורה שמתקבלת על העין ועל האוזן. אעיר, מכל מקום, שמפי חבורת צעירים כזאת רציתי לשמוע עברית בניב "עברי" יותר.
מובן ממילא, שהמוכשרים שביניהם זכו לתפקידים המרכזיים; וברור, שדווקא הם, שנשאו במעמסה הכבדה ביותר, התקשו ביותר למלא את משימתם האמנותית כראוי.
הבעיות לא נפתרו. לשאלות לא ניתנו תשובות. אינני יודע מה יביא תיאטרון חיפה למעברות, לישובי עולים, למקומות עבודה (גרוע מזה: איני מעיז לפסוק במחי עט מה צריך להביא שמה !); אינני בטוח אם מותר ללהקה הזאת כבר לקרוא לעצמה "תיאטרון", באותם ימים שבהם תיאטרונים בישראל מציגים את "הטירה" ו"מדיאה"; אינני סובר שטוב עשתה הלהקה שבאה מיד לת"א, תחת "להשתפשף" תחילה במרחב מחייה מוצנע יותר, בכוחות הצנועים יותר העומדים לרשותה; אינני יכול לנבא ולומר אם עתידים לעלות מלהקה זאת "כוכבים" ואם היא תיהפך משכן לאמנות ראויה לשמה. לא נבואות ופלפול יתנו תשובה