מלוא-החופן סוכריות

"שוקולד מנטה מסטיק" ב"תיאטרון העממי".

הצגה של בידור עממי טוב: משעשע, נעים לעין ולאוזן, אפילו קצת מרגש – כזאת היא הצגת "שוקולד מנטה מאסטיק" בהפקת "התיאטרון העממי" של א. דשא^–פשנל.

מה זה "עממי טוב" – אנא, אל תשקרו אותי. בפי רק תשובה אחת (שמי שאינו רוצה, אינו חייב לראות בה תשובה בכלל): זה מה שאיננו "עממי…

"שוקולד מנטה מאסטיק" הוא רביו של פזמונים, שירים, סקצ'ים, בדיחות…(בעריכתם השקולה של חיים חפר ושייקה אופיר). הנושא הוא: תל אביב הקטנטנה של שנות השלושים, תל אביב של ה"תנובה" והדג-מלוח, תל אביב של חוסר עבודה, של "שווילי, הקווקאזי החזק והיפה", של "גן הדסה", זוגותיו של "מוגרבי עם השעון" שהיה מרכז העולם ומונה-פעמי-ההיסטוריה – ….ושל ושל ושל…

עת לאבסורד ועת לאבסטראקט – אבל המנגינה, אבל המנגינה לעולם נשארת. "שוקולד וכו'" מגיש לנו זרי-זרים של סיפורים ומנגינות, ססגוניות כפרחים ששולבו בילדותנו, מרטיטות כמו לחש ראשון של נערה (ראשונה) באוזננו,…למחוא-כף-תוך-השתתפות כמו בימי ריקוד-המעגל.

הבידור הזה הוא עממי בהחלט – שווה לכל נפש, לכל לב. ייאמר לשבחו: הוא באמת מבדר. ייאמר לזכותו: הוא אינו יורד – למרות הפיתוי האופנתי – מתחת לקו החגורה; הוא לא זקוק לזה. שלל עיבודים והתחזויות – בנוסח סנטימנטאלסטי-היתולי או בדרני עוקצני – מעלה לפנינו הבמאי שמואל בונים, בסיוע העיבודים המוסיקאליים של יצחק גרציאני, שירים זכורים-יותר וזכורים פחות מתקופת הנערות-החלוצית המחפשות עבודה גופנית קשה, הסוס של דיזנגוף, דודה הגידי לנו כן, מה לעשות שאני יפה כזאת, הוי רע לי רע לי.. ועוד ועוד, סחרחורת ניחוחה של צחקוקים וזיכרונות, שאינם נעדרים רמז כלפי ההווה.

בסיכום: זה לא שיקספיר – וזה לא נושא לכתיבת ביקורת ארוכה. אבל זאת הזדמנות בשביל לראות, כי ציפי שביט, גם לאחר שהורידה כמה וכמה קילוגרמים טובים, יש לה "נוכחות של טונות" על הבמה, היא בדרנית בעלת טמפראמנט סוער וסוחף – ותענוג לראותה; ועזרא דגן – בדרן נוגע-ללב, אביר הצחוק בעל פרצוף-היגון; וירדנה ארזי היפהפיה קוסמת וזמרת נעימה; ורותי הולצמן הג'ינג'ית ותמי עזריה השחרחורת – "חתיכות", לווית-חן לכל רביו;עמוס טל-שיר – העומס על גבו שורה של "טיפוסים" והוא התגלמות יפיפותו של שם וקצת-חם-ויפת.