ממלכתו של דוד בנימין
סיפור מאת לאדיסלב גרוסמן

לדודי היתה חצר איכרים,

שני כלבי זאב,

בוסתן ושדה.

לדודי היתה רפת ובה פרות,

 

לדודי היתה ממלכה,

שבה נדפו ניחוחות של זבל וריחות של חלב טרי, זימזמו הדבורים ונצטלצלו פעמוני-פח על צווארותיהן השמנים של הפרות,

ואני –

אני חשבתי כל העת תמיד,

כי איש אינו מיטיב להבין את הריחות הללו,

את הצלילים הללו ואת הזימזומים הללו,

כמו דודי וכמוני…

דודי היה בעל פרצוף ילדותי עגלגל שעליו הצטייר שפם שחור חמור-סבר, ובלטו בו גבות עבות, וכל העת נשפך סומק על פניו וניצנץ חיוך בעיניו התכולות הבהירות. כזה היה דודי בנימין. בשעה שהיית בקרבתו, היית אפוף ניחוח של אורווה, מינתה ועשן. סוכריות המינתה נועדו לגרש את ריח האורווה ואת ריח העשן מן המקטרת, אולם העשן נידף והתפשט מכובעו השטוח של הדוד ומחזייתו, עוד בטרם ייכנס מן החצר אל הפרוזדור ומן הפרוזדור אל החדר. על מגפיו הכבדים של הדוד ביצבצו שיבולי קש, והדודה פרידה היתה אומרת תמיד: אף פעם אינך מנקה את המגפיים האלה, אוי לי, אף פעם אינך מנקה אותם בחוץ…

אך הדבר שהנחיל לי אושר יותר מכל היו הסוסים של הדוד, כולם יפהפיים, תאווה לעיניים. מבין חמשת הסוסים אהב הדוד ביותר את החום, ששמו היה פאלי. גם אני אהבתי את פאלי יותר מן השאר. פאלי היה סוס התפנוקים של הדוד, אין אני יודע מדוע. פאלי היה גם סוס התפנוקים שלי – וכולנו נהנינו מכך. אהבתי לחלום עליו חלומות שונים, ובחלום הייתי רואה, כי פאלי פורש כנפיים, וכי אני מתנשא על גבו אל העננים, מעלה מעלה, אל העננים הלבנבנים הקטנטנים…

ועוד עלי לספר, כי עד לרגע האחרון שמר פאלי על התנהגות נאותה, על מיצעד של בעל- חיים מן האצולה. כמעט עד הסוף לא גילה מאומה מן הליקויים הטבעיים הכרוכים בזיקנה. נקי ונוצץ היה מהלך בקלות ובגאווה על רגליו הארוכות, כסייח שהזיקנה אינה פוגעת בו. ואולם, בא גם יומו, העמל הקשה נתן אותותיו גם בו. הוא רצה, רצה מאוד, אבל לא יכול. לא היה בו עוד הכוח מימים ימימה, וככל שחלפו הזמנים, נחלש והלך. נחלש והלך ואף חדל לגלות אותה התעניינות כמו בעבר.

"אני לא אמכור אותו!" – התרגש הדוד. – "יש כאן באורווה מקום די והותר. לא אמסור אותו לשחיטה לקצבים. שיגמור כאן את חייו, כמה שיהיה לו כוח…" – אמר הדוד ואני לא הבינותי את דבריו. בשביל לחיות, בשביל לגמור לחיות צריך כוח? מן המשפט הזה עלתה רוח של עצבות, אבל אני זינקתי מעליה בקלילות, בפשטות של נער בן תשע, חסר דאגה, שאינו מציג לעצמו שאלות על תכלית קיומו של האדם ושל שאר היצורים…

הדוד הוסיף לדבר על פאלי כאילו היה בן-אדם, שיש להתייחס כלפיו אף במידת-מה של דרך- ארץ, והדבר מצא חן בעיני עד מאוד. התדעו מדוע? משום שגם זה השתייך לאגדה שלי. גם זה השתייך לאותה ממלכה, שנישאו בה ניחוחות של זבל, זימזמו בה דבורים, נדף בה ריח של חלב טרי ונשמעו בה צילצולים של פעמוני-הפח על צוואריהן השמנים של הפרות. עד שבא יום והצילצולים הללו נצטלצלו בקול ענוג, הריחות והניחוחות נסוגו אי-אנה, הכל נדם, אפילו הזבובים זימזמו בייתר התאפקות, הייתי אומר ביתר רגש…

ומעשה שהיה כך היה.

עמדנו באורווה, עם הדוד ועם הפועל יוזק. הדוד נשען על מקל ופאלי רבץ על מצע של קש. בעיני הוא היה גדול, בעל ממדים עצומים כאגדה, נרחב כענק שנפל מן הגבהים ונשמתו פורחת ממנו.

"נו, מה לעשות", אמר הדוד. "זה הסוף…"

"הוא ימות?" שאלתי.

"הוא כבר זקן", אמר הדוד. "זקן מאוד".

"אז מה יהיה כאשר יהיה עוד יותר זקן?"

הדוד תקע בי את עיניו. מן המקטרת העלה ענן של עשן. העשן נישא אל האשנב בקיר-האבן ואחרי כן אל קורות העץ בתיקרה והתפשט בגוון כחול בתוך החלל האפור של האורווה, שהיה רווי עד-כדי-חנק בריח חריף וחמוץ של זבל, זיעה ושרב.

"הוא חולה?" שאלתי.

"יש מחלות שמהן אפילו סוס לא יבריא", אמר הדוד והוסיף: "פאלי חולה מזיקנה".

היה על הדוד להחליט מה יהא בגורלו של הסוס הגוסס. הוא לחש דבר מה על אזנו של הפועל. יוזק התנדנד על רגליו המעוקמות ואמר אחרי כן: "בסדר, אדון". אולם נשאר לעמוד במקומו. היה נדמה לי, כי עיני הפועל, האדומות מחוסר שינה, אדומות יותר מן הרגיל. הוא התגרד בפרצופו הבלתי-מגולח וברגליו הקצרות והמעוגלות צעד שני צעדים.

הסוס רבץ ללא ניע וכרסו גאתה ונפלה במיקצב של נשימה לא-סדירה. לפי כל הסימנים, לא נגע זה ימים אחדים במאכל. ליד ראשו היה דלי, שלא יצטרך להתאמץ אם ירצה ללגום מעט מים.

"כן כן", אמר הדוד. "דלקת ריאות. לפי כל הסימנים דלקת ריאות קשה, במידה שאפשר לדעת…" המשך דבריו נבלע בתוך שיעול. אחרי כן, בהמשיכו להשתעל אמר לי:

"לך ושכב לנוח. היום חום נורא. גם אני אלך לנוח".

נשמעה דפיקת פרסות ברצפת הבטון. אך הנסיון לא עלה יפה. הסוס ביקש לקום על רגליו. אך הברכיים כשלו. הוא מתח את צווארו וסובב את ראשו אלינו בכבדות.

"כן, כן, ככה זה", אמר הדוד, "מה לעשות, ככה זה…" עלינו במדרון התלול של חצר המשק, לאורך גדר העץ. אחד משני כלבי-הזאב פתח ברדיפה אחרינו ונבח בקולי קולות. הוא לא זכה בלטיפה. צילצול השרשרת נמוג בדממה החמה והרוטטת. הדוד נשען על מקל ובקצה פיו היתה תלויה מקטרת שכבתה.

הייתי על סף השינה, נינוח על הכרית הקטנה, בשעה ששמעתי קול רעש. הידקתי את הכרית היטב יותר אל האוזן וממרחקים, אי-שם מכיוון האורווה, נשמע אותו קול רעש. למרות החום המחניק, משכתי את השמיכה עד-צוואר ואחרי כן הלאה מעבר לראש. אולי תישמע כעת זעקה. ציפיתי ברטט ובמתח, שבכל רגע יתרחש דבר שאין להשיב, דבר איום ונורא. אולי יידלק האוויר ויעלה בלהבה, אולי תפרוץ שריפה על הגג ואני לא אוכל לקום על רגלי. זינקתי בבהלת-אימים ממיטתי ואחרי כן חזרתי אל מתחת לשמיכה. לא קרה דבר, שום דבר. בצדה החיצון של זגוגית החלון זימזמה דבורה את פזמונה החדגוני. הזימזום השקט הרדים אותי. חשתי הקלה בלבבי, כמו בקיץ אשתקד, עת יצאתי עם הדוד להתרחץ בנהר. הוא עזר לי לעלות על גב הסוס.

"נו, קדימה", אמר לי, "קדימה. אבל אל תתן לו לשתות, לפני שיצטנן קצת. הוא לוהט כולו".

נגעתי ברעמתו הלחה של הסוס. עברנו את כר הדשא, עד לחורבה, שהיתה טחנת-קמח בעבר. הזדקפתי על גבו של הסוס ופאלי הוביל אותי בהילוך איטי ומתנדנד עד לשפת המים.

הנהר היה שקט, רדוד בקרבת החוף, מימיו צלולים, ממש שקופים. שקופים כמו ראי הקולט קרן-אור. ובראי הזה הרעידה השמש, וכן הצטייר בו ברעד דיוקני, בשבתי על גב הסוס. עמדנו שעה קלה בשולי המים. אחרי כן התרתי את המשוכות. הסוס השפיל את צווארו אל הנהר הזורם, קרב את פיו כמעט עד לפני המים. אחרי כן הזדקף לפתע. משהו לא מצא חן בעיניו, אולי דמותו שלו באספקלריה. הוא נשף באי-שקט. "אל תפחד, טיפש" אמרתי, "אל תפחד ושתה, כבר מותר לך…" כמעט שנפלתי מעל גבו. הוא הקפיץ את רגליו הקדמיות, טילטל בראשו לפתע ובזעף דרך על דיוקנו שהשתקף באספקלריית המים. מישטח המי שמתחת לבטנו השחים, אחרי כן השחיר לחלוטין, הבליע את כל קרני השמש. רק אז כופף את צווארו והחל לוגם בתאווה את המים העכורים. לגימות מהירות, קדחתניות, כאילו חשש שמישהו יגזול לו את השיקוי, שלא יישאר מאומה בשבילו.

"מדוע הוא שותה מים עכורים ומלוכלכים, אם יכול היה לשתות מים נקיים?" שאלתי. הדוד שכב אפרקדן בעשב הגבוה מתחת לעץ. פרצופי היה מכוסה בכובעו ואת ראשו השעין על שתי ידיו.

מתחת לכובע נשמע קולו:

"קנאה, ילדי, קנאה…"

"איזו קנאה?"

"סוסית, ילדי, קנאה סוסית".

"בגלל מה התקנא?"

"בגלל המים".

"אבל הרי מים יש די והותר…"

"על זאת הסוס אינו חושב".

"ובמי התקנא?"

"באותו סוס שנתגלה לו על פני המים".

"אבל זה היה הוא עצמו!"

"אתה יודע זאת. אבל מנין לסוס לדעת? כל אלה המקנאים בזולתם, שותים את המים העכורים והמלוכלכים של עצמם", החל הדוד מפתח מחשבות, שהיו מעבר לבינתי. "בשעה שהסוס צמא, הוא עצמו רוצה לשתות; אין הוא מעלה על דעתו, שגם אחר יכול להיות צמא. הוא אינו חושב על כך גם אחר ששתה לרוויה. העיקר שיש לו, על השני הוא איננו חושב…"

"סוס יודע לקנא?"

"למה לא – האם חייב סוס להיות טוב מן האדם?" השיב הדוד, הסיר את הכובע מעל פרצופו והתיישב.

"כל בני האדם מקנאים?"

"לא כולם. אדם בעל לב אציל אינו מקנא, אבל לא כולם הם בעלי לב אציל".

"ואתה, דוד, אתה בעל לב אציל?"

"אני… אני מקנא רק לפעמים".

"ואז גם אתה שותה מים מלוכלכים ועכורים?"

"לא".

"גם לא כשאתה מקנא? והרי אמרת, שמי שמקנא, שותה מים מלוכלכים".

"זה נכון. אבל לא התכוונתי ככה בדיוק".

"אז איך התכוונת?"

"התכוונתי, שאדם צריך תמיד להשתדל להיות לפחות טיפ-טיפה יותר טוב אפילו מהסוס הטוב ביותר".

ההסבר הזה לא הלהיב אותי, אבל דוד רצה לנמנם. הוא הסיר את הכתפיות מעל כתפיו והתמתח שוב בצילו של העץ הענף. במרחק מה, בקרבת החורבה שהיתה פעם טחנת- קמח, רעה הסוס בעשב, ואני אמרתי בלבי, שאני מוכרח לנסות… בצעד שקט ומתגנב, אצתי יחף אל שפת הנהר. השקפתי סביב, אם אין איש רואה אותי. אחרי כן רקעתי בבוץ ובחצץ שעל הקרקעית. התיישבתי בשפיפה ושתיתי. המים רוויי הבוץ היו מבחילים. הם חנקו אותי, גרגירי החול חרקו בין שיני. יצאתי במרוצה אל דודי והערתי אותו משנתו.

"מה יש? מה קרה?"

"במקום לשתות מים כאלה עם בוץ, מוטב לי לא לקנא אף פעם", אמרתי. "אני נשבע, דוד, אני נשבע שאני לא…"

"הלוואי, הלוואי…" נאנח דודי בנימנום, סובב על צדו ונרדם שנית. הסוס התרחק מעט ואיש לא שם לב לאי-השקט שלי וגם לא לנחרה של דודי.

ואני חשתי כיצד אוחזת בי תנומה בנועם. התריס בחדר הורד ואני לא הייתי עוד צריך לחשוב כלל על אותם שני קולות רעם מוזרים, שהיה דומים לקולות של ירי. היה נדמה לי, שאני שרוי בממלכה, שבה עולים ניחוחות של זבל וריחות של חלב טרי, וצילצולי פעמוני-הפח על צוואריהן השמנים של הפרות מתרחקים הלאה הלאה, עד אשר נדם קולם לחלוטין.

 

עברית: נחמן בן- עמי