מן החכמה – אל הייאוש

"דוקטור פאוסטוס" מאת כריסטופר מארלו – בתיאטרון הלאומי "הבימה".

המוטיב הפאוסטי הוא נושא רב-ענין ומעורר-ריגוש בתרבות המערבית. תאוות הדעת, האופיינית לאדם המערבי, מגיעה לבקורת החדלון והייאוש, ומפנה מקומה – אם לתאוות שלטון מטריפה, אם לתאוות-גוף המערפלת הכל, אם להשתוקקות לתעלולים על- טבעיים, תוך "מכירת" הדבר היקר ביותר שבגוף האדם, הלא היא נשמתו. את הנושא הזה, תוך התייחסות מיוחדת למחזאי האליזבתני כריסטופר מארלו, שכתב את "דוקטור פאוסטוס" – מסביר בצורה בהירה ומעניינת פרופסור אריה זקס, בתכניה של ההצגה.

ואולם, בשעה שאריה זקס פושט את איצטלת הפרופסור ולובש מכנסי ג'ינס של במאי, כדי להעלות על הבמה את מחזהו הפרובלמטי עד-מאוד של מארלו, לא נותר מאומה מן הבהירות והענין, אלא רק כשלון בימתי.

∗

אין במת תיאטרון סובלת רעיונות פילוסופיים, או חזיונות ראווה היסטוריים, ממשיים או סמליים, ממלכתיים או רוחניים, אלא אם הם נטועים ומעוגנים בתוך נפשותיהם של בני אדם, שעיסוקיהם ומחדליהם מעוררים ענין (כלומר ענין דראמטי) בלב הצופה. והנה, זה הדבר שחסר לחלוטין בהצגת "דוקטור פאוסטוס" של מארלו ב"הבימה". אחר הצגת המחזה – אשר עובד, ייאמר לשבחו, בצורה מקוצרת כהלכה, במיבנה של שתי מערכות – לא נותר בנפשנו אף לא שריד חווייתי דל כלשהו ממה שהתרחש שם. לא מענין אותנו גודל תהפוכותיו של דוקטור פאוסטוס, אשר משום מה – באמת משום מה? – עזב את תלמודו ופנה אל הכישוף; ומשום מה – באמת משום מה? –  נתפס לתאווה לדעת את השאול. מכל הגלריה של השדים והמלאכים, המלומדים והבורים, והדמויות המסמלות את התאוות ואת החטאים, נשתיירו בזכרון רק גלימות ססגוניות (עבודה יפה של רות דר, הגם שגם אצלה מורגש כאן צו- ההפרזה, השולט בכל).

חולשה מרכזית של ההצגה נעוצה במשחקו של יוסי פולאק, שגילם את שוחר-הדעת פאוסטוס בצריחות פראיות מכאן (שהיו הד לצריחותיו הפראיות בתור צועני, הנתון בעורו של דוב, במחזהו של נסים אלוני) וביללות בכייניות מכאן. למרות התקדמותו הרבה בזמן האחרון, לא זה התפקיד ההולם את יוסי פולאק.

רפאל קלצ'קין, במשחק דק ומדוד, גילם את מפיסטופלס, שבא כאילו מהצגה אחרת.

ונסים עזיקרי וברוך דוד הציגו קטע של "סלפסטיק" עממי גס – שוב מהצגה אחרת, שקצבה נמדד במספר הפעמים שיד מאוגרפת וקשוחה הושטה קדימה, סמל לאון. באותה רוח של "עממיות" שמענו בהצגה "פנינים" נוספות – למשל, במיצעד "שבעת החטאים", שם הזללן מבקש כל העת "כמה ביסים" נוספים…

∗

אריה נבון בנה במה מרשימה ומעניינת, המתרכזת סביב שעון- חול בממדים ענקיים, אשר נהפך לעולם ומלואו, על- ידי פעלולי תנועה ותאורה. אולם סביב התפאורה הזאת התנהלה הצגה קטועה, מועתקת כאות מתה מן הספר, חסרת חיי- ממש ונעדרת עניין.

בהרהור שני, אפשר להזדהות עם פאוסטוס: מרוב חכמה ושפע של ידענות, אפשר להגיע לכלל יאוש.