מקצב חדש – קסם חדש

יציאות של טאלי ביטי ב"להקת בת שבע".

התכנית החדשה של "להקת מחול בת^–שבע" מצטיינת ברעננות שובת לב, בחדווה מקצבית הנהפכת בקלות לחוויה אצל הקהל, ובאותה תכונה שבה כבר הורגלנו, עד ש"מתביישים" כמעט להזכירה – ביצוע טכני מושלם, שאיננו נושא לביקורת.

"להקת בת שבע" התמסרה ברוב תכניותיה עד כה ליצירתה של מארתה גראהם, או לגידולים צעירים שצמחו מן האסכולה שלה. אני נמנה מאז ומתמיד עם מעריצי מארתה גראהם והאסכולה שלה, שבה אני רואה חדירה מעמיקה של המחול – לכאורה מבצע חיצוני לחלוטין – לתוך מעמקי נפש האדם, תוך היאחזות בתכנים היסטוריים, שחלקם היצרי עיצב במידה רבה את ה"חשיבה" של האדם המערבי. כמובן, אמנותה של מארתה גראהם איננה מן הסוג המרשים בנקל, אדרבא, זוהי אמנות שאף מחייבת כעין התבוננות מצד צופה, ידיעת הדברים הנלווים, כדי שהדברים הסמויים יתגלו לנגד עיני רוחו ביתר עוז ועוצמה.

מטבע הדברים הוא, כי האמנות בעלת המשמעות המופנמת של מארתה גראהם קוסמת לקהל שאינו רחב ביותר. וצר היה לראות, כי להקה מצויינת כגון "להקת מחול בת שבע" נאלצת להסתפק בחוג צופים ומעריצים מצומצם למדי. דומני, כי התכנית החדשה, העומדת בסימן הכוריאוגרפיה של טאלי ביטי, עשויה לחולל מפנה גם בתחום הזה. כי טאלי ביטי, עם היותו רחוק מן ההמוני והפשטני, הוא נציג מובהק של יצירה אמנותית הצומחת על ברכי הג'אז – הקלאסי והמודרני – וזוהי שפה שנקל להפיץ אותה ונקל לקלוט אותה.

טאלי ביטי מציג בתכנית הזאת שני פרקי מחול ארוכים, שכל אחד מורכב מכמה וכמה חלקים, והם מרוקדים לצלילי מוסיקת הג'אז המודרנית של צ'רלס מינגוס, דיזי גילספי, מיילס דייויס, דיוק אלינגטון ובילי ספריתורן. אף על פי שמוצג לפנינו מחול אוניברסאלי לחלוטין בהתגלותו ובמשמעותו מורגשים בו היטב יסודות כושיים יחודיים נפלאים, שאותם אנו מרגישים בכל עולם הג'אז. בתמליל, במוסיקה וכמובן גם במחול: ישנו כאן שימוש באמצעים פשוטים ומובנים, שבכל זאת אינם פרימיטיביים; ישנה כאן ישות יצרית, שבכל זאת איננה גסה; ישנו כאן הומור, שאיננו עוקצני, ישנו כאן מקצב סוחף, שאיננו פרוע; ישנו כאן נוי, שאיננו מתקתק.

בשביל הלהקה הייתה בוודאי העבודה עם טאלי ביטי מאמץ מיוחד במינו. משום שהרקדנים חויבו ללמוד "שפה" חדשה לחלוטין. יש להודות, הם הוכיחו "כשרון לשוני" ראוי לשבח והעלו מופע ברוח ג'אזית באותה קלילות, כאילו היתה צמיחתם על קרשי המיוזיקל האמריקני, או בסימטאות ניו-אורליאנס.

נוסף למוסיקה הג'אזית הנפלאה שאין צורך לקשור לה תארים – שמות היוצרים הם ,המלצה" מספקת – נעזר טאלי ביטי בתלבושות מעניינות של גרטה בהרל, תלבושות המפתיעות בחידוש ובנוי, כגון הופעת להקה של "נערי השכונה", בחלוקים לבנים שקופים קצרים, או הופעת גברים במחול בסגנון דרום אמריקני – ב"טייטס" עם מחשוף עמוק ושרוולי רשת. בפרק המחול השני נהנינו מהתלבושות הנאות שנוצרו בידי הרקדן אנטוני בינסטר.

בין שני פרקי המחול החדשים והארוכים של טאלי ביטי הוכנסו – טוב היה הדבר, לשם גיוון – שני פרקי מחול בסגנון אחר: "לתוך המבוך" של מארתה גראהם, עם מוסיקה של ג'אנקארלו מנוטי – אחת היצירות האופייניות ל"כוהנת הגדולה של המחול"; ו"חזרה" של נורמן מוריס, – מחול ססגוני, עליז גם עצוב, שתוך הצגת חזרה מסוגננת של רקדנים הוא מציג גם את עימות הצד הגופני מול הצד הנפשי.

נוכחנו שוב לדעת, כי הכוכבת של הלהקה, רינה שינפלד, ראויה ללא ערעור לתואר זה. היא הפתיעה אותנו בשליטה הרהוטה באוצה התנועה של המחול הכמו-ג'אזי של סאלי ביטי, כשהיא מפגינה נשיות נסוכת אותה עדנה אצילה, המאפיינת אותה. גם ריבה גלוק הפתיעה אותנו בהופעת ריקודים סוערת, בפרק המחול השני של טאלי ביטי. בקרב הגברים בלט משה אפרתי, רקדן בעל אישיות חזקה וקסם שאינו מחטיא, ונוסף לזאת – שליטה טכנית מרשימה.

אולם כדי לשקף את רוח ההצלחה של הלהקה הזאת – מן הראוי להזכיר גם את יתר הרקדנים, שכל אחד נראה ראוי להיות סולן, ובולטים בקרבם: רחמים רון, יעל לביא, נורית שטרן, דליה לוי, אהוד בן^–דוד, רות לרמן וכל היתר.

לכולם לכולם, ובראשם לטאלי ביטי הנפלא – חן חן על ערב נהדר.