משוגע – עשרה – אסורה

"הו אבא, אבא'לה" – בתיאטרון הקאמרי.

מזמן לא "שיגע" אותי תבשיל תיאטרוני, המורכב מסאטירה ואבסורד והומור מאקאברי ותעלולי זוועה, כמו ש"שיגע" אותי ברוב הנאה ערב ההצגה של "הו אבא, אבא'לה עלוב / אמא תלתה אותך בארון / ואני כל כך עצוב", מאת המחזאי האמריקני ארתור קופיט.

אמנם, הנאתי שלי אינה יכולה להיחשב לקנה מידה כוללני. סמוך אלי ישבו באולם התיאטרון אנשים, – נבונים, משכילים, מבינים – שאחדים מהם יצאו מההצגה נחרדים מהומור-הזוועה, הנותן "טיפול הלם" לצופה, או מבולבלים מחוסר ההיגיון-והטעם שבעלילה השגעונית.

המחזה בעל השם הארוך הוא סאטירה עוקצנית-קטלנית על שלל הגילויים היומיומיים השונים של חיינו. סאטירה זאת איננה כתובה לא בסגנונו של אריסטופאנס, ואף לא בסגנונו של מולייר, ואפילו לא בסגנונו של ברנארד שו.  היא קוטלת את העולם המטורף של אמצע המאה העשרים, שחי בצילו של אבסורד מאין-כמוהו, – עולם שחודר לתוך סודות ההווייה הקוסמית, צולל לתוך סודות נפש האדם ותא החי ובעת ובעונה אחת תולה מעל לראשו חרב-דאמוקלס אטומית, שעלולה להחזירו במחי-נפץ לתקופת מערות האבן, – באמצעים ההולמים את אמצע המאה העשרים. להלעיג  על האבסורד הנורא, השגעוני והמזוויע הזה מסוגל קופיט רק בכלים המקבילים לנתונים – בכתיבה שגעונית ומזוויעה, כה שגעונית וכה מזוויעה, שאנו מסוגלים להגיב עליה רק ברעמי צחוק, צחוק הנותן לנו פורקן ראשוני ושיחרור מדומה מן הנוראות המזדקרות אימתנית באופק.

קופיט מבקר וקוטל את כל המוסכמות ואת כל ההווי של חיינו: את רדיפת הבצע ואת רדיפת התענוגות, את האהבה התמימה ואת האהבה-בעד-תמורה, את האשלייה המתלווה ללידת בן-דור (ודור) חדש ואת האשלייה המתלווה למי שמת ואיננו עוד, את שקר הנימוס ואת הבל היופי – בקיצור, את הקרקס האדיר והענק שאנו קוראים לו "כל חיינו".

כתיבתו של קופיט היא מעשה קאריקאטוריסטן. אנו יכולים לזהות את תכונותינו ואת עצמנו בכל מיני קטעים וגילויים של העלילה הקאריראטוראלית-תיאטראלית, אך לא כפי שאנו מזהים את עצמנו בצילום, אלא בסירוס ובסילוף, מסוגנן ומגמתי, שהינו דומה יותר למקור מן התצלום ואפילו … מן המקור עצמו. בעולמנו שלנו, שהתיקשורת ההמונית – התחבורתית והתרבותית גם יחד – ביטלה בו את גבולות ובילבלה את קני-המידה, בין מדינה למדינה, הין באך ל"ביטלס", בין מיכאלאנג'לו ל"פופ ארט" בין פליני לג'יימס בונד – רואה את עצמו המחזאי קופיט חופשי לחלוטין להיזקק לכל כלי ולכל סגנון, לאוצר הבדיחה, להומור שבדיאלוג, לסאטירה, לאבסורד ולתיאטרון הזוועות. ומתקבל תערובת שוצפת ומדגדגת, שלא ניתן להסכמה או להסיק לקח שכלתני ממנה – כפי שלא ניתן לסכם ולהסיק לקח נבון מן הבעיות המנסרות בחלל עולמנו – ובכל זאת אנו נהנים מההצגה ואף יוצאים ממנה בהרגשה שנהיינו קצת יותר נבונים ופקוחי-עין.

את המהתלה המטורפת הזאת ביים הבמאי האורח הפולני, קונראד סווינארסקי. בימוי מבריק ושופע תנופה, הוא בנה, יחד עם אלי סיני, תפאורה פשוטה ורוגעת, שבה אפשר לנפשות הפועלות להשתובב בלי הרף, בלי להרפות לרגע את המתח – אם זה מתח של צחוק או של זוועה, של עלילה מדומה או של מצב סטאטי כביכול.

המלחין גארי ברתיני שיבץ בהצגה קטעי מוסיקה מיקצבית ומדגדגת, מרגיזה משעשעת, כיאות לרוח ההצגה כולה. תרגומו של יעקב שבתאי שוטף ונעים.

נראה, שגם שחקני ההצגה הזאת נהנו ממעשי המשובה שניתנו בידיהם – והם שיחקו כולם היטב להפליא, ברמה שלעיתים רחוקות ניתן לנו לראותה כה במרוכז.

התפקיד הקשה ביותר היה מוטל על אורנה פורת, בתפקיד אלמנה מיליונרית, המנסה לארגן את כל מה שחי – או גם מת – בסביבתה, ובמיוחד את חיי בנה יונתן, בן 17, והיא קולחת דיבורים ללא הרף, אצה-רצה-מתרוצצת פעלתנית עד בלי די, פולטת זיכרונות וחולטת תכניות. אורנה פורת גילמה כל זאת בחיוניות עירנית וסוחפת, גבישית ונוצצת.

מיבצע משחקי מבריק מיוחד נפל בידי זאב רווח, התפקיד הבו המטומטם של האלמנה המיליונרית. כמעט בלא תנועה, ותוך דיבור מועט ומגומגם, הצליח זאב רווח להיות כל העת מעניין ומרתק. מפתיע ואף בלתי צפוי, והעלה – בסגנון קפדני – דמות משעשעת שקשה לשכוח אותה.

בת-זוג הולמת לזאב רווח היתה שושנה שני, בתפקיד רוזלי, "שמרטפית" צעירה, המנסה לפתות את יונתן לאהבים. שושנה שני שילבה בגילום הדמות גילויים של ילדותיות ששרדה ובגרות בטרם-עת, של חכמת חיים אכזרית ושל תמימות אכזרית לא-פחות., ב….. לתוך נערה זו רוך רוטט וקשיות של פלדה, תום של בת-עשרה וצינזם של בת-המאה-העשרים – במשחק שכל רגע עשייתו היה לנו לעונג.

בתפקיד אורח עשיר, בעל ספינת שעשועים, המתארח אצל האלמנה, העלה נתן כוגן דמות קומית, מסוגננת ועשוייה כהלכה. אליעזר יונג גילם את הממונה על נערי השירות במלון, כשלפקודתו קבוצת צעירים מסורבלים וכבדי תנועה.

בסוף המחזה, אחרי סצינות של אהבים ורצח ואחר שגופות מתגלגלות על הבמה, עומדת האלמנה המיליונרית, כמו "אידישע מאמע" טובה ליד הבן המטומטם וחסר ההבעה שלה, ושואלת אותו ברוך: "אני שואלת אותך, כמו שאמא שואלת בן, הגד לי, מה פירושו של כל הדבר הזה ?" המסך יורד – ותשובה איננה ניתנת.

גם בפינו אין תשובה, כל קורא, המאמין שייהנה מהצגה זו כפי שנהנינו בה אנו, מן הראוי שירוץ לראות אותה – וכל הסיכוי והסיכון הוא שלו.