נגיעה בשורש החיים

סיביל תורנדייק עם לואיש קאסון, בערב משחק וקריאה, בתיאטרון הקאמרי.

אם מותר להכליל, ותוך כך להתעלם ממילא מפרטים, ואפילו חשובים הם, דומני שניתן לומר, כי תרומתה של אנגליה לתרבות העולם המודרני מתרכזת בעיקר בשטח השירה והדראמה. דבר זה – במסכת שאר הסיבות – הביא לכך, שמעמדו של התיאטרון האנגלי בימינו הוא מיוחד במינו בעולם כולו: אף אם אין בו מן האכספרימנטאליזם האירופי-היבשתי, ואף אם אין בו מתאוות הקצב האמריקנית, הרי הוא-הוא היסוד-מוסד של אמנות התיאטרון, עמוד התווך של מסורת טובה, אומנה תחתית איתנה של בניין, שעל פיגומיו וגבהיו אפשר לרקד מחולות של חידושים וחיפושים.
שני נציגים דגולים של תיארטו זה, אישים שבמסלול חייהם ובפעולתם מקופלת כברת דרך מכובדת של התיאטרון האנגלי בכללו, דיים סיביל תורנדייק וסיר לואיס קאסון, ביקרו בימים אל בישראל, והעלו כמה וכמה מניינים של אוהבי תיאטרון (מעטים מדי – וחבל; לא על האמנים האורחים אלא חבל על שוחרי התיאטרון הרבים בארץ שלא השכילו להזדרז ולהבטיח לעצמם זכיה זאת) אל מרומי הפסגה של החוויה התיאטרונית.

*

סיביל תורנדייק, שהיא כעת בת 74, קיבלה בשנת 1931 תואר אצולה על שירותיה לתיאטרון האנגלי. עוד בראשית דרכה אמר עליה ג'.ב. שאו, שהיא קאנדידה אידיאלית בשביל הקומדיה שלו הנושאת אותו שם. בימי מלחמת העולם הראשונה שיחקה ב"אולד וויק" הלונדוני, בשורת תפקידי גיבורות שכספיריות, אבל גם בתפקידים מרוחקים מן הקצה, כגון פאק ב"חלום ליל קיץ", השוטה ב"ליר" ועוד. סיביל תורנדייק היתה חוזרת מפעם לפעם אל ה"האולד וויק", כליידי מאקבת, מדיאה ועוד. אחד התפקידים הנודעים שלה הוא תפקיד ז'אן ד'ארק, במחזהו של שאו – שאותו חנכה בהצגת בכורתו. את יכולתה רבת הגוונים הוכיחה סיביל תורנדייק במשחק במחזות שוועה מסוג "גראן גיניול", בקומדיה מודרנית, בטראגדיה יוונית (היקובה שלה "בנשי טרוייה" לאבריפידס נחשבת למאורע בתולדות התיאטרון האנגלי) וביצירה הקלאסית של אנגליה ושאר ארצות. את תולדות חייה כתב בספר אחיה, ראסל תורנדייק, שחקן, מחזאי וסופר, שהיה אף הוא במשך עונות אחדות שחקן ראשי ב"אולד וויק". אחותה הצעירה, איילין תורנדייק, היתה שחקנית אף היא, עד אשר נישאה והפסיקה את עבודתה על הבמה, שאליה חזרה שוב בראשית מלחמת העולם השנייה, הפעם כשהיא בראש אולפן של משחק.
סיר לואיס קאסון, שהוא כעת בן 81, נמצא על הבימה מאז שנת 1903 ויצר עליה דמויות אין ספור. יחד עם אשתו הביא לתקופה של "תחיית יוון" על הבימה האנגלית בין שתי המלחמות; כן הביא הזוג הזה לאנגליה את "גראן גיניול" שפרח במקורו בצרפת. במשך זמן מה היה שחקן ראשי ב"אולד וויק" ושנים עסק בבימוי. יחד עם אשתו באפריקה ואוסטראליה. גם ביקורם הנוכחי בישראל משלים סיור בן 22 חודש באפריקה, אסיה ואוסטראליה. במלחמת העולם האחרונה ניהל סיר לואיס את פעולות הבידוק של הצבא ובשנת 1945 זכה בתואר של אצולה.

*

שני הקטעים העיקריים בתוכנית העשירה, שהיתה עשויה בטעם רב ובנויה להפליט, היו קטעים מקובצים ומחוברים משני מחזות שכספיר – "מאקבת" ו"רוב מהומה על לא מאומה".
רגילים אנו ללכת להצגות שכספיריות בהרגשת דחילו ורחימו, כאל טקס פולחן תרבותי, מתוך רצון להעפיל ולהתעלות אל שיאי החוויה; רגילים אנו, שגם התיאטרון עושה מיטב מאמצים, כדי להעלותנו לגבהים הללו, בבימוי קפדן ומחושב, בתפאורה, בליווי מוסיקה, ובשלל תחבולות של הטכניקה החדשה. ואז – וגם אז לא תמיד – אנו "מגלים" את שכספיר; אנו מעירים: "חי נפשי, הוא טוב (בנימה של תמיהה) … הוא חזק … הוא משעשע … !
הזוג תורנדייק-קאסון הציג את שכספיר באופן אחר לגמרי: בלי תפאורה, בלי מוסיקה, בלי שחקנים-עוזרים. רק שתי דמויות – פעם מאקבת עם אשתו ואחרי כן בנדיקט עם ביאטריס – היו מהלכות על הבמה, כשאחד מהם ניצב לעתים בצל ולוחש כמה דברי הסבר ומעבר. ומה נתגלה לפנינו? נתגלה, ש"מאקסבת" הוא "מחזה מתח" מזעזע יותר, מעניין יותר, מרתק יותר מכל הצגה קופתית של ימינו … נתגלה שה"בארד" האנגלי ב"רוב מהומה" שופע חיים רעננים, שופע "חוכמות" צפופות", "צרורות צרורות", מצחיקות וחזקות יותר משיכולים להרביץ … אפילו מחברי ילקוט של צ'יזבאטים.

משחקם הגאוני של הזוג תורנדייק-קאסון, משחק מחושב ומסוגנן ושקול ועם זאת משחק כן, מסוער ומשכנע – הוכיח לנו תוך מחצית השעה דבר שלהוכחתו מוקדשים ספרים עבי כרס לאין ספור; הוא הוכיח את נצח שכספיר.

סולם הגוונים שסיביל תורנדייק מעלה אותו הוא רחב עד לבלי האמן ממש. כשאנו רואים אותה בתפקיד הגרוטסקי כלשהו של אם, שנוטרת לתינוקה את חטאי אביה, או של אשה קרתנית, שחייה שוממים בווילה כפרית והיא מתגעגעת להומה של כיכר הכרך – בטוחים אנו, שראינו שיאים של משחק אופי קומי, משחק שאין למעלה הימנו. ואמנם, אין – מחוץ למשחקה הטראגי של דיים סיביל, למשל, בתורת ליידי מאקבת; הסצינה בה היא משפשפת בטירוף הגסיסה את ידיה כדי למחות מהן את עקבות הדם – לא תישכח מזכרונו של שום איש שראה אותה. עתה מובן, מדוע אמר עליה המבקר של "אובזרבר" הלונדוני (6 ביוני 1954): "אין לנו (לאנגליה) שחקנית, שתחום יכולתה רחב יותר …".
סיר לואיס שימש בן זוג נאמן וראוי לדיים סיביל, אם כמאקבת ואם כבנדיקט. דמויות עממיות מלאות חן, עסיסיות, העלה בבאלאדה הצרפתית על "העיר" קארקאסון – על מאוויי איכר להגיע פעם בחייו ל"עיר" הזאת, וכאשר הוא זוכה לכך, נופח הוא את נשמתו – ובסקץ' הוולשי העממי, מן המאה ה-15, המעלה תוך שיחה בין זוג של ישישים כמעט את בעיית "האדרת" הגוגולית …

*

שחקן גדול, אם הוא משחק במחזה נחות, יש בכוחו להעלותו. אולם מחזות גדולים, כגון מחזות שכספיר, הכרח חיים להם להיות משוחקים בידי שחקנים דגולים – אמת זאת למדנו בערב משחקם של הזוג תורנדייק-קאסון, תוך מראה עיניים ומשמע אוזניים. שחקנים גדולים ומחזאים גדולים זהו זיווג, שבמיזוגו נעוץ שורש החיים של האמנות האהובה עלינו – התיאטרון. הזוג תורנדייק-קאסון זיכה אותנו בנגיעה בשורש החיים הזה.