סמלים בעלילות חלומיות

"תרדמת השבויים" ב"הבימה".

המחזאי האנגלי כריסטופר פריי תופס מקום מיוחד במחזאות המודרנית. איש זה, שהיה מורה, שחקן, עורך עתון מצוייר ומחבר פזמונים, נתגלה כבעל כשרון  בולט בתחום הדראמה הפיוטית, שבה הוא מטפל בבעיות הרוח, כשהוא מפגין גם חיוניות וחוש-הומור.

למרות זאת – לא דיבר המחזה "תרדמת השבויים" אל ליבנו. מחזה זה נכתב לפני כ-15 שנה. הוא מספר על ארבעה חיילים, בזמן המלחמה. הנכנסים ללינת לילה לכנסיה עזובה – וחולמים שם חלומות, בחלומות הללו, שהם רובו ועיקרו של המחזה, לובשים החיילים לסרוגין דמויות של האדם הראשון וקין והבל, אברהם ויצחק, דוד ואבשלום ויואב ועוד, – ומעלים תעתיק מסוגנן של עלילות עתיקות נודעות, בעיות של הרג-אדם ושנאת אדם לרעהו.

סמליות העלילות האלו אינה מתרוממת מעל לדרש פשטני למדי ואינה מגיעה לרמת לקח אוניברסאלי. על-כן אפשר להבין, שהמחזה הזה זכה להצלחה זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השניה, כאשר בעיית ההרג והשנאה – והאחווה בין אדם לרעהו היו בבחינת זכרונות טריים – וכן גם היה זוכה להצלחה, בכוח הלקח האסוציאטיבי, אילו הוצג בתקופה קרובה למלחמה ולשפך דם. אך הצגתו כעת, ובישראל, לא היתה יותר מהתפלספות עמיסת מלל, שהגיעה עד לאוזנים ולא חדרה ללב.

הבמאי יואל זילברג עשה כמיטב יכולתו, כדי להחיות את העלילה הסמלית, והצליח בעיקר בבימוי נמרץ של הסצינות האלימות, ובעימות מרשים של תמומנות עקידת יצחק. כן עשה שימוש נאות בתאורה של משה פראנק.

אין ספק, שאילו הוצג מחזה זה על ידי ארבעה שחקנים – "כוכבים", היה הדבר מעלה אותו. אך ארבעת המשתתפים בהצגת "הבימה" לא יכלו למשימה. הם נאבקו בטקסט הפיוטי, שתורגם בידי יצחק אברהמי, בקושי נראה לעין ובהיגוי שבמקרים רבים טישטש את משמעות הדברים הנאמרים. ארבעה – נחום שליט, פעלתן עד כדי עצבות; ברוך דוד, יציב ובעל נסיון; דוד סמדר, מרשים בהופעה חיילית קשוחה; וניסים עזיקרי, שגילה ניצני כשרון ורגש – לא היה בכוחם להעביר את בשורת העלילות הסמליות, המתרחשות על רקע של כנסיה שצויירה כהלכה על ידי לידיה פינקוס – גאני.

אני נמנע מלהכנס לשאלה, מדוע החליטה "הבימה" להעלות מחדש הצגה, שאותה העלתה – והורידה – לפני כ-10 שנים.

התוצה היתה, מכל מקום, כי "תרדמת השבויים" השרתה רוח של ערפול ותרדמה גם על "בני החורין" באולם הצופים.