מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
שני חידושים מחדשת להקה, שנתקבצה סביב הבמאי תיאודור תומא והכוריאוגרפית–הרקדנית רינה שינפלד ומעלה ב"אוהלים" – מועדון הלילה של מלון "הילטון" בתל-אביב – ערב הקרוי "בכלוב האהבה". ראשית, דומני שזאת הפעם הראשונה, שערב תיאטרוני שלם מוקדש בגלוי ובכוונה–תחילה מפורשת לנושא המין, בכינוי "תיאטרון פיוטי–אירוטי"; ושנית, זהו ניסיון ראשון אצלנו להעלות ערב תיאטרוני במסגרת של מועדון לילה, עם תזמורת ריקודים לפני ההצגה ולאחריה.
שני החידושים הללו מעוררים בעיות. אך מאחר שהבעיה השנייה – בעיית ההצגה הכעין–תיאטרונית במסגרת של מועדון לילה – היא בעיקר בעלת השלכות עסקיות, לא אגע אלא בבעיה הראשונה, הנוגעת לצד המהותי והאמנותי של ערב זה.
המין, כידוע, היה קיים מאז ומתמיד, לא רק בגילוי הגשמי, אלא גם בגילוי הרוחני – ביצירה האמנותית. לפי חוקיות של תגובה ותגובה נגדית, התגלו המין והארוס ביצירה האמנותית לפרקים בצורה מוסווית, לפרקים בצורה גלויה, לפרקים בצורה חשופה להכעיס. נראה, כי בימינו אנו עומדים בסיף תקופה של הסוואת מיניות, שמצאה את ניסוחה המושלם הוויקטוריאניות, ועל סף מעבר מהיר והולך לגילוי מיני – בספרות, בחינוך, בצילום, בסרט, בדיבור וכמובן גם בתיאטרון. הקמת במה, המגישה ערב "פיוטי–אירוטי", היא אחד הגילויים של הלך–רוח זה, המאפיין את זמננו.
ואולם, הגילוי המיני בזמננו עדיין אינו נובע מהרגשת חופש. להיפך, הוא סימן מובהק של שבירת אזיקים, של התמרדות נגד ההתחסדות והכזבנות, שאפיינה את העבר. לכן מחפשת מגמת הגילוי הצדקות לעצמה – והיא מעלה מנבכי היסטורית "תנא דמסייע", אם מן הפולקלור, החושף את המכוסה מתוך פרימיטביות, ואם מן הספרות העתיקה, החושף את המכוסה מתוך שכלתנות.
אכן, "מתן היתר" לעסוק ערב שלם בענייני מין, מתוך הרגשה שזה תרבותי ושזאת אמנות, דרוש לא רק למבצעים, אלא גם לקהל.
הערב "בכלוב האהבה" עשוי בצורה תרבותית ומעודנת, אבל לוקה בחסר אחידות בין קטעיו – מסתבר שלא די שנושא הארוס פרוש על כולם ובמלאכותיות.
הערב נפתח בהשמעת שיר של פול ורלן, בלוויית קומפוזיציה התעמולתית–אירוטית, שנראתה בעיני בלתי–מעודנת.
בקטע השני משמיעים פרקי מקרא של אובידיוס, המשורר הרומי, על "אמנות האהבה".
פרקי קריאה אלה על "טכניקות האהבה" עשויים לשעשע בשעה שקוראים אותם תוך ישיבה בכורסה, אך לא כל כך נעים לשמוע אותם בציבור. וה"הצגה" הקטנה של קיסר רומי ושתי פילגשים, המלווה את הטקסט, היא בבחינת תנועה נבובה, חסרת כל רושם.
גם קריאת כתובת המצב של המשוררת היוונית בולי… ויורם בוקר; כאן הורגש סוף–סוף, שמדובר בבני אדם חיים, ברגשות חיים, במין חי, לא במין שהועלה באופן מלאכותי מגנזי הספרות ונופח בדרך יומרנית.
החלק הראשון הסתיים באחד משני הקטעים המרשימים ביותר של הערב – "רישומי אהבה", מאת פרננדו אראבאל. כאן נשמע טקסט של פייטן (בתרגום מקסים גילן), המספר על אהבת גבר ואישה, בתוספת של תבלין סאדו–מאזוכיסטי. קטע זה, בכוריאוגרפיה של רינה שינפלד, הוא למעשה קטע באלטי מובהק, עם מוסיקה מעניינת ומרשימה של נועם שריף. בדומה לכך, מצאנו גם שני קטעים אחרים – המערכון האגדי–אבסורדי "אהבות בלתי אפשריות" והבלט "כלוב האהבה", שניהם מאת אראבאל, עם כוריאוגרפיה של רינה שינפלד ומוסיקה של נועם שריף – אותם ערכים של הצגת בלט טובה.
לעומת זאת הורגשו חיוורון ודלות בימויית בכמה פרקי שירה – ובכללם "עודני ילדה רכה" לרוברט ברנס, "אהובת החדש לכלי זין" לפרנסוא ויון, ו"תרזה צחת הפנים" בתרגומה הנפלא של לאה גולדברג.
מה שהורגש פחות מדי בערב זה – זה הבימוי, בידיו של תיאודור תומא, שהפתיע אותנו בעבר לטובה. ראשית, הוא לא התגבר על בעיית המחיצה בין הצופה לבין הבמה; בעוד שהבמה המעוגלת של מועדון זה פולשת ממש אל תוך הצופים, העלה תומא בימוי צורני קשוח ומסוגר, ללא קונטקט עם הצופים, כאילו הייתה הבמה מוגבהת ומרוחקת מן הצופים. שנית, אם כי נהנינו מכמה קטעים, לא חשנו כלל הכרח משמעותי או דרמטי, שיקשר את הקטעים כולם ויהפוך אותם למיקשה אחת. ושלישית, כלום ייתכן בלא שמץ של הומור? בענייני מין אנו צריכים לעסוק ערב שלם ברצינות ובחגיגיות כזאת?
בצוות השחקנים ראוי לציין את אביבה פז, חתולית–אירוטית ומקסימה, המצטיינת גם בריקוד, ולצידה השחקניות זיווית ונירה רבינוביץ'. הרקדן המצוין שעמד במרכזו של הערב הוא משה אפרתי, כשלצדו הפנטומימאי הרגיש יורם בוקר, והשחקן צדוק צרפתי.