עולמות בין כתלים

מאז החל בעבודתו כבמאי, זכה וגם החזיק עודד קוטלר אצלנו ב"שיא אולימפי" בלתי-מבוטל בהחלט – כל הצגותיו זכו לשבחים ולהערכה אמנותית, כיצירות בימתיות, המצטיינות בכמה סגולות: התעסקות בכתוב והזדהות עם רוחו, עיצוב בימתי בעל דמיון פורה ומעניין על קרשי הבמה, ברוח הכתוב, והעלאת חזיון מרתק שבו שקולות ומאוזנות מידות של הסתערות על הצופה וטוב^–טעם.

אולם בכל ההצגות המצוינות האלו – למן "מלקולם" דרך "סיפור אוריה" ועד ל"אמי המשוגעת" – לא יכולנו להתעלם מהעובדה, כי לפנינו מחזות "חריגים" שעם היותם לגיטימיים בתכלית, הם פותחים ממילא פתח למבצעי משובה של הדמיון ולהצלחה "חריגה". עתה ביים עודד קוטלר ב"במת השחקנים" שני מערכונים של הרולד פינטר. וכל כמה שיישמע הדבר מוזר, הרי פינטר זה, בימינו שלנו, אינו "חריג". והנה גם כאן, במחזונים הכמעט^–קונוונציונאליים הללו, הוכיח קוטלר את נחת^–ידו המצוינת בהדרכת השחקנים ובעיצוב הבמה. עד כי אנו חייבים – וגם רוצים – לומר בכל הגילוי: לתיאטרון הישראלי הצטרף במאי בעל שיעור קומה, שחדל כבר להיות רק "מבטיח".

שני המערכונים המוצגים הם שונים באופיים. "החדר" הוא המחזה הראשון שפינטר כתב, בשנת 1957. כבר כאן מתגלה לא פינטר "האופייני", בלבד אלא דווקא אופייני מאין כמותו, הודות לקווים החשופים לחלוטין של המבנה המחזאי הייחודי שלו. למשל: אם ידוע פינטר כאחד מבמאי "חוסר התקשורת", מתבטא הדבר כאן בצורה בימתית^–חזותית פשוטה ביותר, דהיינו, שבעל ואישה נמצאים על הבמה, האישה מדברת בלי הרף והבעל אינו מוציא הגה מפיו. מצויים כאן, כמובן, גם היסודות הפינטריים האחרים, המופיעים בצורות שונות בשאר מחזותיו: הופעת דמויות "מאי שם", ללא רקע של מניעים ומסיבות, שאנו, הצופים, יכולים לתלות בהן את כל עושר האסוציאציות והדמיונות שלנו; עימות של דמויות חריגות מול שגרתיות כדי להבליט את יסודות האבסורד באלה ובאלה: עלילה המתרחשת בעולם סגור ואטום, המסומל בכותלי חדר אחד; ושיח קולח, קולע וחצוב להפליא, הנוסך עניין בכל רגע ומעורר ציפייה לקראת הרגע הבא.

המערכון השני, "האוסף" הוא פחות "פינטרי". הוא נסב על יחסיותה של הראייה האישית  ועל אי^–יכולתו של האדם להגיע לאמת "אובייקטיבית": רעיון זה מומחש על ידי בעל החושב שאשתו בגדה בו, והוא אוסף "אוסף" של עדויות מידי הנוגעים בדבר הסובבים אותם – ולבסוף אינו מסוגל להגיע למסקנה חותכת. נושא זה שהועלה כבר במחזות אחרים (וזכור יותר מכל "ראשומון"), מקבל אצל פינטר טיפול של מחזאי השולט באופן רהוט בכל חוקיה ויסודותיה של הבמה, מטלטל את הצופה לכאן ולכאן ומשאיר אותו – מהורהר…

בקרב השחקנים בלטה עדנה פלידל במערכון הראשון, בדמות אישה זקנה, המחפשת טעם^–חיים בקטנות, נתקלת באקראי בפירורי זוהר ואושר שחלף זה כבר מנסה להיאחז בהם ומידרדרת אל האין^–תקווה. היה זה מבצע משחקי מבריק של שחקנית מחוננת, שחבל שזמן כה רב לא ניתן לה להפגין את כישרונותיה במיטב גילויים.

אמנון מסקין, בתפקיד בעלה השותק, הפגין נוכחות בימתית ממש מהפנטת, שהזכירה את התפקידים הבלתי נשכחים של אביו בימי זוהרו. ליאורה ריבלין הצטיינה בתפקיד "האישה היומיומית הקטנה", ביחסים של שיתוף^–גם^–מאבק עם בעלה, המגולם בחביבות אדישה על ידי אלכס פלג. טוביה צפיר, בתפקיד בעל בית^–דירות, ואהרון אלמוג, בתפקיד האלמוני המסתורי הבא "מאי שם" – השלימו בגילום מסוגנן את גלריית הדמויות המעניינת.

במערכון "האוסף" עומדת במרכז דמותו של אמנון מסקין בתפקיד אמן הומוסקסואל, החושד שידידו, שאותו העלה משכונת העוני לחיי מותרות, בגד בו – עם אישה. מסקין עיצב דמות עשירת פרטים מהוקצעים וקולעים, תוך שילוב משובח של חיצוניות מגושמת, גברית כביכול, עם גינונים דקים של גבר^–אישה. בן^–זוגו משכונת העוני, אהרון אלמוג, ידע לבטא היטב במשחקו את הקרע הנפשי^–הגופני שבו הוא שרוי בנסיבות אלו. הדמויות של האישה הספק^–בוגדת והבעל הספק^–נבגד עוצבו יפה על ידי עדנה פלידל ואלכס פלג.

התרגום העברי של יעקב שבתאי הוא עסיסי וטבעי, ארנון אדר יצר תפאורה, תלבושות ותאורה, כיד האמן המנוסה הטובה עליו.