מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"המסע האחרון" – בתיאטרון הקאמרי.
קליפורד אודטס, מחבר "המסע האחרון" המוצג עתה בתיאטרון הקאמרי, היה מחזאי אמריקני מצליח של סוף שנות השלושים, עד לאמצע המאה. סיבה להעלאת מחזהו המיושן כיום אצלנו, מחוץ לסיבות שבתחום החשבונות המעשיים והרגעיים – קשה למצוא.
גם ב"מסע האחרון" מתגלה קליפורד אודטס כמי שיודע היטב את סודות הטכניקה של הכתיבה הבימתית. לכן אנו יושבים מרותקים בחלקו הראשון של המחזה, תוך רושם שעולה ומתפתחת לפנינו דרמה. ואולם, ככל שהעלילה מתגלגלת הלאה, מתברר לנו יותר ויותר, שיש לנו כאן עניין עם מלודרמה בלבד, שאינה בוחלת ב"טריקים" נדושים של "צביטה בלב" וסחיטת דמע.
לכאורה, לפנינו טרגדיה של שחקן מזדקן, שאיננו מסוגל עוד ללמוד את הטקסט שלו בעל-פה, והוא גם מתדרדר להרגל של שיכרות. לצדו עומדת אשתו, שאישיותה מהווה גורם של מתח, מפני שרוב זמן העלילה לא ברור אם היא רודנית המתעללת בו, בבעלה המזדקן, או נפש טובה, המחפה על מומיו שלו. לעלילה זו מצטרף במאי צעיר, סמן ההצלחה האמריקנית, שעלה למוניטין ולהצלחה ממעמד של "ילד העובד במלתחה", וכיוון שהוא מתגרש – בדיוק באותה תקופה! – ומכיוון שהוא החליט לתת "שאנס" לשחקן המזדקן הנערץ עליו, מוגש לנו מין משולש תימהוני, שהמחבר בוחש בזוויותיו ככל העולה על רוחו.
אם יש תועלת בהעלאת המחזה הזה, הרי היא נעוצה בכך, כי ניתן לשניים מטובי שחקני התיאטרון הקאמרי להופיע בו. אמנם, הרבה יותר נעים – וגם לעניין – היה לראות את אורנה פורת ואת אברהם בן-יוסף בדרמה של ממש. ביצירה תיאטרונית לא ממוסחרת, אם מן הרפרטואר הקלאסי ואם מן המודרני, ולאו דווקא בסלט המאגאזיני הבכייני הזה. למרות החומר הפסבדו-דרמטי, היו בהצגה הזאת לשניהם רגעים, שבהם העלו את מבצעם האישי שלהם לדרגה של דרמה – ועל כך נתונה להם תודתנו.
גדעון שמר, בתפקיד הבמאי הפעלתן הצעיר, שפע חן וביטחון עצמי, ונעים היה לראותו בכך. יוסף כרמון, בתפקיד של מחזאי, ואביבה פז, בתפקיד שחקנית צעירה, היו חיוורים עד כי לא ניכר רישומם בהצגה. מיכאל גור, בתפקיד המפיק, הפריז הפעם בכיוון של איפוק, שקיפח את נתוני הקומיקן שבו.
הבמאי האורח, לואיס לנטין, נתגלה כמקצוען מובהק, המכיר היטב את החומר שהוא עוסק בו ומציג אותו על הבמה בצורה רהוטה, מבחינה מקצבית וחזותית כאחת.
התרגום העברי של חיים חפר היה שוטף וטבעי, אם כי דבקו בו פה ושם אנגליציזמים הטעונים ניכוש.
התפאורה של לידיה פיקוס-גני היא נאה ועזת-מבע בשתי התמונות הראשונות, אך בשתי התמונות האחרונות חסר בה אותו דגש רגשי, שהורגש לטובה קודם לכן.
"המסע האחרון" הוא הצגה, שתשמח כנראה את לבם של צופי תיאטרון רבים – משהו פשוט, משהו מובן, לא מסובך ולא מתוסבך, יודעים במה מדובר, כשאוהבים – אז מתנשקים, כשמתאהבים בנשוי – מפסיקים לאהוב, בקיצור, תרכובת מחושבת היטב של כל אותם דברים באנאליים, הקרובים ללב ההמון, ומה שחשוב – הבנתם אינה כרוכה במאמץ מינימאלי. ולזאת הוקדש כישרונם וניסיונם של שניים משחקנינו שאין לנו רבים כמותם – אורנה פורת ואברהם בן-יוסף.