ערב איציק מאנגר

מדור זה מוקדש בדרך כלל לביקורת. הביקורת מוקדשת בדרך כלל לאירועים תיאטרוניים, שהצגתם חוזרת-ונשנית, ואשר קהל רב יכול לחזות בהם. הפעם מוקדשים דברי לאירוע תיאטרוני יחיד במינו – שלמרבה הצער הוא גם חד פעמי, ומי שלא נתמזל מזלו לראותו, נמצא מפסיד ואין להשיב. כוונתי לערב האמנותי שנערך השבוע ב"היכל התרבות" בתל-אביב והוקדש למשורר ולמחזאי האידי איציק מאנגר, לו אישית וליצירתו.

בכמה וכמה מעלות נתברך הערב המיוחד הזה, ואין אנו באים למנותן לפי סדר חשיבותן.

המעלה הראשונה-במעלה, כמובן, היא יצירתו של מאנגר עצמו, זה המעיין המפכה מים חיים, שוקקים ושובבים, מעיין עמוק כעומק התודעה הלאומית של העם היהודי, שמימיו מתיזים לגבהים כגובה חזון האנושות והתקווה באדם, את השירה האדירה הזאת, החובקת את כל קשת הרגשות, נוסך מאנגר לתוך אוזנינו בצלצלי כסף של לשון אידית, מתוקה ומצייצת, שורשית ומתנגנת, קלילה וסוחפת.

איציק מאנגר, אחר עשרות שנות גדודים בגולה האירופית והאמריקנית, נמצא כעת בקרבנו, במדינת ישראל; למרבה הצעה, נמצא כלא-נמצא, שוכב חולה על ערשו. וערב זה, שלא רק מבחינה רוחנית אלא גם מבחינה חומרית הוקדש לו, הצביע על מעלה מסוג אחר, שאנו נוטים לרוב לשכחה או להתעלם ממנה – מעלת הרצון הטוב של רבים להתלכד למעשים טובים. יצוינו, איפוא, במיוחד כל האמנים, שעשו מלאכה נאמנה שלא על מנת לקבל פרס – איש איש בתחומו. גם זאת חוויית-נועם, הגם שאינה שייכת לתחום התיאטרוני.

בערב זה נעשה ניסיון לנטות גשר בין השורש האידי לבין הפריחה העברית, על ידי הגשת אחדים מיצירות מאנגר בתרגום עברי. ייתכן, שהכרח הדבר, למען "יידעו את יוסף" גם דורות של דוברי עברית, אך המסקנה הבלתי-נמנעת היא, כי מאנגר הוא מאנגר – באידיש. ומה נעים היה לראות אמנים שמעולם לא הוציאו מילה אידית מפיהם, כשהם עושים מאמץ לשוני והיגויי וקוראים את מאנגר בלשונו שלו. וכך, לצד אילי גורליצקי, שקרא בלדה של מאנגר בתרגום עברי של בנימין טנא, השמיעה זהרירה חריפאי את בלדת היונים הלבנות באידיש.

אנשי השורה הראשונה של אמנינו, חנה רובינא, אורנה פורת, שמואל סגל, שמעון בר, ישראל בקר – קראו ושרו, באידיש, וגם בעברית, את המילים המתנגנות של המשורר העממי הזה, שהמלחינה הצעירה נורית הירש חיברה נעימות חדשות לרובן – בצד מלחינים ותיקים כמו ז. ברזובסקי ("אונטער די חורבון פון פוילן") או הענך קון ("האצמאך שפיל"). ומובן מאליו, כי "בתוך ביתם" חשו עצמם אמני אידיש המצויים בקרבנו – יוסף בולוף, ידיד ותיק של מאנגר ו"נסיך במת האידיש", כפי שכונה בפי המנחה, שרה ליפטון והאחיות פרלה ודורה מאגר בשירה, משפחת בורשטיין (בלוויית ג. אלדור, ש. פז ור. שחר) בקטעים מן "המגילה", שאת שיריה השנונים ומנגינותיו הנהדרות של דובי זלצר אין אנו נלאים לשמוע בפעם המי-יודע-כמה, והזמרת הצעירה חוה אלברשטיין, בעלת השליטה הדו-לשונית הרהוטה.

וראויים גם ראויים לציון שאר המתנדבים לייחודו של הערב הזה: מקהלת "רינת" בניצוחו של גיל אלדמע, שישייה מתוך האנסמבל הקאמרי שניגנה את "אויפן וועג שטעהט א בוים" בעיבודו של דניאל שליט, המנחה שרגא פרידמן, הבמאי שמואל בונים, מעצב הבמה דני קאראוון, צייר התוכניה משה ברנשטיין, ואחרון אחרון – עמיתי שלום רוזנפלד, שכתב את דברי-הקישור וחלש על כל מבצע ההתנדבות.

מה מופלא הדבר, שגם כעת, כאשר פסק לפכות מעיין יצירתו, מצליח איציק מאנגר, באמצעי העקיף של ערב לכבודו ולמענו, להרעיד פעמוני שירה והתעלות בלבנו.