פישר דיווח ללבבי, ששלח את ורדי, לעצור את ההצגה

לפני חמישים שנה בדיוק, תוך כדי פולמוס ציבורי סוער, העלה תיאטרון "הבימה" את ההצגה "ממלא המקום" מאת המחזאי הגרמני רולף הוכהוט, הדן בסוגיית השתיקה של הוותיקן לנוכח השואה. היה זה משרד החוץ הישראלי שלחץ, איים וניסה להפעיל את הצנזורה והעיתונות כדי לטרפד את ההצגה, מחשש להרגיז את הוותיקן. מתברר שהמאמץ לא היה נחוץ.

ביוני 1964, לפני יובל שנים, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה "ממלא המקום" של המחזאי הגרמני רולף הוכהוט. המחזה יצא לאור ב-1962 והוצג לראשונה בפברואר 1963 במערב ברלין, בבימויו של ארווין פיסקטור, ממייסדי התיאטרון האפי. חודשים אחדים לאחר מכן הועלה המחזה בערים רבות באירופה, בארצות הברית ובאוסטרליה. בכל מקום שבו הוצג הוא הצית ויכוחים, הפגנות סוערות ולעיתים תגרות של ממש, מאחר שיצא ב"אני מאשים" נגד השותקים בתקופת השואה ובראשם האפיפיור אז, פיוס ה-12.

סיפור המחזה מחזיר את הצופה לימי מלחמת העולם השנייה. קורט גרשטיין (דמות היסטורית), קצין במכון ההיגיינה של הוואפן אס-אס, מגיע אל שגרירות הוותיקן בברלין ומדווח לנונציוס, שליח הוותיקן, על השמדת יהודי אירופה. גרשטיין מבקש את עזרת הכנסייה להציל את היהודים ונתקל בסירוב. ריקרדו פונטנה, כוהן דת צעיר (דמות דמיונית שעוצבה בהשראת שני כוהני דת קתולים שנרדפו על ידי הנאצים ונפלו קורבן על דעותיהם, ברנהרד ליכטנברג ומקסימיליאן קולבה), המקשיב לשיחה, מגיע לביתו של גרשטיין, שומע את תיאורי ההשמדה, ומחליט לנסוע לוותיקן כדי לבקש מהאפיפיור לצאת בהצהרה פומבית בגנות רצח העם היהודי.

בארמון האפיפיור דנים האפיפיור, החשמן והיועץ הפיננסי של הוותיקן, הרוזן פונטנה, בסיכונים הכלכליים שנגרמו לכס הקדוש עקב המלחמה. ריקרדו מתווכח עם האפיפיור על שתיקתו בנוגע לגורל היהודים אך נוחל כישלון ועוזב את הארמון בהפגנתיות תוך שהוא מצמיד את הטלאי הצהוב לגלימתו. הוא יוצא יחד עם יהודי רומא לאושוויץ ונספה שם.

במחזה תמונות נוספות התורמות לבניית הסיפור המרכזי: דיון של קצינים נאצים ב"פתרון הסופי", מצוד אחר משפחה יהודית ברומא, הסתרת יהודים על ידי ראש מנזר, מונולוגים של יהודים הנשלחים לאושוויץ והפגישה של ריקרדו עם "הדוקטור" באושוויץ.

משעה שיצא המחזה לאור הוא עורר עניין רב בישראל. הוצאת "שוקן" הביאה את המחזה לדפוס בעברית בתרגומו של המשורר והסופר יהודה עמיחי, שבאותו עשור עמדה השואה במרכז יצירתו ("רות הקטנה", "לא מעכשיו לא מכאן" והתסכית "פעמונים ורכבות"). ברחבי הארץ התקיימו סימפוזיונים בהשתתפות היסטוריונים, סופרים, אנשי רוח וניצולי שואה, ואלה דנו בסוגיות שהעלה המחזה ובתגובות שעורר בעולם הנוצרי. הקהל והעיתונות עקבו בדריכות אחר ההתרחשויות והמתינו בסבלנות להצגת המחזה בישראל, שעתיד היה לעלות ב"הבימה". אלא שהתיאטרון הלאומי שב והודיע אחת לכמה שבועות על החלטתו לדחות את העלאת המחזה.

מדוע נדחתה שוב ושוב הצגתו של מחזה שעסק בסוגיה חשובה כל כך בתולדות העם היהודי, ושיצא לאור כמה חודשים בלבד לאחר תום משפט אייכמן, שסימל נקודת שינוי חשובה בשיח השואה בישראל?

בין השנים 1962-1965 התכנסה ברומא מועצת הוותיקן השנייה, בהשתתפותם של ראשי הכנסייה הקתולית מרחבי העולם. הוועידה התכנסה ביוזמתו של האפיפיור יוחנן ה-23, שחש כי העולם הנוצרי התנתק מהכנסייה ועל כן ראה חשיבות רבה בביצוע רפורמות ברוח הזמן. המועצה דנה בסוגיות כגון ליטורגיה, רעיון ההתגלות, מבנה הכנסייה ותקשורת המונים. היא גם עסקה ביחסה של הכנסייה לדתות הלא נוצריות ובמסגרת זו נוסח המסמך            Nostra Aetate, "בזמננו אנו", שכלל בתוכו את Decretum de Judaeis ,"המסמך היהודי". במסמך זה הדגישה הכנסייה את הקשר העמוק בינה לבין העם הנבחר של התנ"ך, ביקשה לעודד הבנה והוקרה בין בני שתי הדתות, והסירה את האשמה הגורפת של כלל העם היהודי לדורותיו בצליבת ישו. הכנסייה גם הביעה צער על הרדיפות וגילויי האנטישמיות שיהודים סבלו מהם לאורך ההיסטוריה.

משרד החוץ הישראלי ראה בשינוי יחסה של הכנסייה ליהודים את תחילתה של הדרך להכרה רשמית במדינת ישראל, ועל כן פעל מתחת לפני השטח לקידום "המסמך היהודי" על ידי תיאום בין גורמים יהודיים שייעצו לוותיקן בעריכת המסמך. המשרד גם פעל למניעת פרובוקציות כמו הפצת ספרים או התבטאויות בגנות הוותיקן או הנצרות, כדי לא להעניק תחמושת למתנגדים למהלך הזה בתוך הוותיקן.

פרסום המחזה "ממלא המקום" בגרמניה והצגתו ברחבי העולם הטרידו את משרד החוץ, שניסה למנוע את העלאת המחזה בישראל. משרד החוץ גם ניסה להשפיע בעקיפין למנוע את העלאת המחזה ברומא ומאמציו אכן הוכתרו בהצלחה. בניו-יורק נכשלו המאמצים.

מוריס פישר, שגריר ישראל ברומא, דיווח לאריה לבבי, מנכ"ל משרד החוץ, במאי 1963, שלושה חודשים לאחר הבכורה הראשונה במערב ברלין, כי נודע לו ש"הבימה" מתכננת להעלות את המחזה בישראל ודרש לנקוט את כל האמצעים כדי למנוע את הצגת המחזה לפני סוף מועצת הוותיקן השנייה, או לפני שיתברר מה כוונות הוותיקן ביחס לצעדים לקראת כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. לבבי, שראה את הדברים עין בעין עם פישר, שלח את נציג המשרד, מאיר ורדי, לשיחה עם הנהלת "הבימה".

בפתח דבריו הדגיש ורדי באוזני הנהלת "הבימה" כי "לא לשם הוראה מלמעלה באתי אליהם, כי הרי דבר כזה לא היה מתקבל במדינה דמוקרטית. באתי אמנם לתאר בפניהם את המצב בכל עדינותו – ולפנות לרגש אחריותכם כאזרחים". ואולם, לאחר דברי הנימוסין, ביקש לדחות את העלאת המחזה עד תום הועידה.

הנהלת "הבימה" הבינה את אחריותה האזרחית והחליטה להיענות לדרישתו. יחד עם זאת, כבר אז חזתה את הבעיה המרכזית שתעמוד לפניה: העיתונות.

חמישה חודשים לאחר השיחה הסודית עם הנהלת "הבימה" גילה פישר כי התיאטרון הלאומי מקיים משא ומתן עם רודולף הוכהוט וארווין פיסקטור להצגת המחזה בישראל. פישר דרש מלבבי לגשת שוב להנהלת התיאטרון ולדרוש מהם לבטל את החוזה, ונימק זאת כאמור בחשיבותה של ועידת הוותיקן לגורל העם היהודי ולמדינת ישראל. בעניין החוזה עם היוצרים הדגיש כי "ייתכן ותצטרך לשלם פיצויים. אם לא תוכלו לשאת בעול הכספי, אני מקבל על עצמי לגייס כספים מאיגודים יהודיים אמריקאים".

פישר, שחש את תחילתו של לחץ ציבורי, ביקש מלבבי לשתול בעיתונות הישראלית מאמרי דעה של כותבים כבדי משקל שיסבירו מדוע המחזה אינו ראוי להצגה בישראל. הוא אף סיפק ללבבי אוסף של טענות שיוכל להפיץ לגורמים השונים. למשל, שהמחזה נכתב על ידי מחזאי גרמני המנסה להפחית באשמת העם הגרמני על ידי בחירת שותף כבד משקל. עוד נימוק: הוויכוח במחזה הוא נוצרי ואינו מעניין את הצופה הישראלי מה גם שהמחזה אינו יהודי ומציג את היהודים כשפלי רוח המשמשים תפאורה לגיבורים הנוצרים. ואמנם, מאז פורסם המחזה בגרמניה ועד שדעך העניין הראשון סביבו, פורסמו בישראל יותר ממאתיים מאמרים בעלי דעות מגוונות, שחלקם תאמו את תפישתו של משרד החוץ, אם כי אין שום הוכחה שהמאמרים האלה פורסמו בהנחייתו.

משרד החוץ לא הסתפק בפנייה ל"הבימה" ובשתילת מסרים נגד המחזה בעיתונות הישראלית, אלא אף ניסה לפעול לדחיית המחזה בוועדות ציבוריות שונות. "המועצה הישראלית לתרבות ואמנות", שנקראה אז "המועצה הציבורית לתיאטרון", התכנסה          ב-1 בינואר 1964, ארבעה ימים לפני ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בישראל, ובדקה את הרפרטואר השנתי של "הבימה". המועצה דנה בכל ההצגות שתוכננו לעלות בשנה הקרובה מלבד "ממלא המקום", שבו בחרה לדון במועד אחר, שלא נקבע. שלושה חודשים לפני מועד זה כתב פישר ללבבי כי אפשר להשפיע על ביטול המחזה ב"מועצה לביקורת סרטים ומחזות", על ידי הכנסת נציג של משרד החוץ למועצה. לבבי לא קיבל את המלצתו של פישר במקרה זה, מכיוון שידע כי בעת שתבקש "הבימה" מהמועצה אישור להצגת המחזה, הדיון יעבור למרחב הציבורי ולא יהיה אפשר לדחות או לבטל את המחזה. יתר על כן, המועצה פסלה מחזות שפגעו ב"סדר הציבורי", כלומר: פגיעה בעצם הלגיטימיות של המדינה, במשטרה הדמוקרטי, בשלום הציבור, במוסר, ברגשות הדת, או בשמו הטוב של האדם. ו"ממלא המקום" לא היה כזה.

מפברואר 1964 החלו להישמע בציבור בישראל קולות שדרשו להציג את המחזה. הנה כמה מכותרות העיתונים באותם ימים: מתי נוכל אנו בישראל להביע דעתנו? 'הבימה' בבקשה!". או: "יגבר הלחץ על 'הבימה' להימנע בעונה הקרובה מהצגת 'ממלא המקום'". או גם: "ממשלת ישראל הטילה איסור על הצגת 'ממלא המקום'". וכן: "'הבימה' חתמה על שטר חוב". "ה-TIME  גילה כי ממשלת ישראל הטילה איסור זמני על הצגת המחזה". "מדוע השיבה 'הבימה' בשלילה?". "משרד החוץ לא השלים עדיין עם הצגת המחזה". סיר הלחץ הציבורי שהתפוצץ לא הותיר למשרד החוץ ברירה אלא לאפשר ל"הבימה" להעלות את המחזה.

בכורת המחזה התקיימה ב-18 ביוני 1964 בתיאטרון "הבימה" בתל אביב בבימויו של אברהם ניניו. הבמאי, יחד עם אשתו, חנה בן-ארי, ערכו וקיצרו את המחזה שמפאת אורכו לא היה אפשר להציגו בשלמותו, והתאימו אותו לקהל הישראלי (הזוג הסיר קטעים משמעותיים במחזה, שפגעו במהותו, אולם זה כבר נושא לדיון נפרד). צוות השחקנים כלל גברים בלבד ובין היתר את השחקנים יהושע ברטונוב, שמעון פינקל, ארי קוטאי, שמואל רודנסקי, אלכסנדר פלג, מישה אשרוב ושלמה בר-שביט.

בהצגת הבכורה נכחו שרים רבים והרמטכ"ל. מי שנפקדו היו ראש הממשלה, הנשיא ושרת החוץ. להיעדרותם מהצגת הבכורה היה אחראי משרד החוץ. ביום שלאחר הבכורה דרש פישר מלבבי את רשימת חברי הממשלה שנכחו בהצגה וטען כי "מוצדקת או לא עצם ההצגה, העיתוי אומלל ביותר".

מוריס פישר חשש מתגובתו של העולם הנוצרי על הצגת המחזה בישראל. אולם בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר שההפך הגמור קרה: המחזה תרם לתחילתם של יחסים תקינים עם העולם הנוצרי בכלל והוותיקן בפרט. למרות החששות כי המחזה יפגע ביחסים עם העולם הנוצרי, הוא שימש מנוף לחיזוק היחסים בינו לעם היהודי ולישראל, מפני שהוא עורר מודעות לחלקה של הכנסייה בעת השואה. נראה שגם "המסמך היהודי", שנוסח באותה עת ממש בוותיקן, עבר תיקונים מיטיבים בעקבות הדיונים הציבוריים שהתקיימו בעולם הנוצרי מעת שהועלה המחזה.

אולם תרומתו המרכזית של המחזה בארץ ובעולם הייתה בלא ספק בכך שהוא האיר על שתיקת העולם בכלל, והכנסייה הקתולית בפרט, בתקופת השואה. רבים התווכחו על איכות המחזה מבחינה ספרתית, אמנותית והיסטורית, אולם הייתה תמימות דעים על כך שהמחזה סימן מצב חדש שאין ממנו דרך חזרה. סוגיית השיקה של הכנסייה לנוכח השמדת היהודים נפתחה לדיון במאות מאמרים בארץ ובעולם, בסימפוזיונים בהשתתפות אנשי דת, היסטוריונים ואנשי תיאטרון.